פרשת "מטות" עוסקת בהרחבה רבה במלחמה נגד מדין. משה רבינו מצטווה ע"י הקב"ה להילחם ולנקום במדיינים, בעקבות ניסיון הכשלת עם ישראל בזנות ע"י נשות מדיין על פי הצעתו של בלעם. תוצאותיה של המלחמה היו: צבא מדין התמוטט, הקצינים הבכירים נפלו בקרב כולל מנהיגם הרוחני - בלעם בן בעור. לכל הדעות היה כאן ניצחון צבאי מוחץ. נשאלת השאלה מה היה כאן סוד הניצחון?

אומר המדרש בשיר השירים רבה, פרק ד, ג:

"רַבִּי הוּנָא אָמַר: שֶׁלֹא הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד, שֶׁאִלּוּ הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד, לֹא הָיָה משֶׁה מְשַׁבְּחָן וְלֹא הָיוּ עוֹלִין מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם, הֱוֵי אוֹמֵר שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּיוֹתֵר".

דברי המדרש הנ"ל תמוהים ביותר וטעונים הסבר. מאי רבותא? מי מאתנו אינו מקפיד שלא להקדים תפילין של ראש לתפילין של יד? וכי זו הסיבה לניצחון המוחץ?

ההסבר לדברי המדרש הללו הוא: שמלחמה בעיקרה היא דבר שלילי היוצרת התנגדות. מלחמה בוודאי מעוררת הרהורים. אם כן, ערב היציאה למלחמה עלולה להיווצר בקרב העם תחושה של רפיון, אי וודאות, חוסר כדאיות. עלולים לקום בשורות העם אלמנטים ממורמרים, המסוגלים להחדיר מורך בליבות האנשים. אולם במלחמת מדין זה לא היה כך. "הספרי" כתב על מלחמת מדין: "מגיד הכתוב שהיו בני צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר". כלומר העם יצא למערכה זו בלב אחד כאיש אחד, במלוא עוצמת הרוח ובמלוא המוטיבציה "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן".

בתפילין של ראש כל פרשה כתובה בקלף נפרד ואילו בתפילין של יד ארבע הפרשיות כתובות בקלף אחד. מכאן למדו חז"ל: לגבי הראש הננו רשאים להיות חלוקים בינינו ובעלי דעות שונות והשקפות מנוגדות. ואולם, לגבי של יד, כאשר מדובר בשלב המעשי, כאשר אנו נוקטים בצעדים אופרטיביים, כאן אנו חייבים להיות מאוחדים ומגובשים, לעשות יד אחת. זכותו של כל אחד ואחד לחשוב ככל העולה בדעתו. ואולם כשהוא "נקרא לדגל", חייב הוא להיות נחוש במשימתו, מגובש בדעתו ולהישמר לבל חלילה, יפיל מורך בלב השורות. זהו סוד ניצחוננו!