פרשת השבוע מטות
"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור" (ל, ב)
למה נקראו כאן הנשיאים ראשי המטות? כי מטות לשון מטה כלפי חסד, כי הנשיאים ראשי הדור הם, העמודים אשר כל בית ישראל נשען עליהם שיטו מידת הדין למידת הרחמים (ארון העדות)
"לא יחל דברו" (ל,ג)
דבור זה דבר כזה גבוה שאסור לך לחלל אותו, לעשות אותו חולין. קיבלת הבל פה קדוש, תשמור עליו! התורה הקדושה מלמדת אותנו בפרשת השבוע את כוחו הגדול של הנדר. אמירה פשוטה של יהודי מסוגלת להחיל עליו חיוב מן התורה חדש לגמרי. עד עכשיו זה היה מותר לי, באותו רגע שאני אוסר זאת על עצמי, הרי בדיבור פשוט אני הופך את זה לאיסור מן התורה.
נדרים חייבים לקיים. לכן נזהרים עם ישראל וכשיש חשש קל שלא יוכלו לעמוד בהבטחתם מודיעים ואומרים "בלי נדר".
"מוצא שפתיך תשמור". מי שמקיים כל היוצא מפיו, גם הקב"ה יעשה דבריו. מעשה ברבי יהושוע בן לוי, שכשהגיע זמנו להיפטר מן העולם, הגיע אליו מלאך המוות כשסכינו שלופה בידו אך נעתר לבקשתו של הצדיק לראות את מקומו בגן עדן. כשהגיעו, קפץ רבי יהושוע חי לגן עדן ונשבע שלא יצא משם. התלונן מלאך המוות לפני בית דין של מעלה , אמר הקב"ה לבדוק בפינקסיו של רבי יהושוע בן לוי, אם קרה פעם שחזר בו משבועתו. כשבדקו ראו שאף פעם לא חזר בו, פסקו שגם עתה, כיון שנשבע שלא יצא ממקומו, יניחוהו שם ולא יחזירוהו משבועתו.
"ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" (קוהלת ג).
ההבל פה, זה מה שמבדיל אותנו מהבהמות, זה היתרון של האדם מן הבהמה. הבל פה. דבור.
אל תעשה את דבריך חולין, אל תרבה בשיחות חולין ודברים בטלים. הדיבור הוא הנפש, כל דיבור שאדם מוציא מפיו הוא בעצם מוציא חלק מנפשו, 'נפשו יצאה בדברו'. מי שמוציא דיבור לא טוב מכניס נפשו לבין הקליפות ח"ו. ומי שמוציא דיבור טוב מכניס נפשו אל תוך הקדושה.
אדם מוציא דיבור טוב, בורא מלאך טוב הממליץ טוב עליו, ולהיפך, כשמוציא דיבור רע ח"ו בורא מלא משחית שמקטרג עליו.
אם בכל דיבור מוציא האדם חלק מנפשו, מהחיות שלו, נמצא שמי שמרבה דברים שלא לצורך ממהר להוציא חיותו, כי כשם שימיו קצובים כך דיבוריו קצובים. וכשיסתיים מספר דיבוריו תסתיים חיותו. לכן אמרו במשנה (אבות א): "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". שהשתיקה טובה לא רק לנפש אלא גם לגוף אין טוב ממנה, שהרי היא שומרת על החיות של האדם.
אדם יראה לשים מחסום לפיו, לא להוציא שום דבר בטל, רק מה שמוכרח. וירבה בדברי תורה וקדושה שהם אדרבא, מוסיפים חיות באדם ומאריכים את ימיו, כמו שאנחנו אומרים בכל יום "ונשמח בדברי תלמוד תורתך... כי הם חיינו ואורך ימינו".
צריך להילחם מלחמת חורמה ביצר הזה לדבר רכילות ולשון הרע. את הכל אפשר להפסיד חלילה אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תוכל לחול על הלימוד שלך, על התפילות שלך, כשהם נאמרים באותו פה שרק לפני רגע נטמא בדברי לשון הרע ורכילות?
אדם לא יודע ולא יכול לעולם לדעת מה קורה עם השני. אדם כל היום מסתכל על אנשים, חושב עליהם מחשבות, שופט אותם ומדבר עליהם. אבל באמת באמת, הוא לא יודע כלום. זה הכל נדמה לו. נדמה לו שהשני לא בסדר, שהוא מתנהג בצורה לא ראויה, אבל הוא לא יודע מה הרקע, הוא לא יודע כמה היצר הרע מתגבר עליו, הוא לא יודע כלום. איך אדם יכול להילחם ביצר הקשה הזה של רכיליות ולשון הרע? אם ילמד לדון כל אדם לכף זכות ולחשוב עליו מחשבות טובות. באנו לכאן כדי לעבוד על עצמנו ולתקן את עצמנו ולהגביר את הרצונות והכיסופים אל ה' יתברך. אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש לנו לחשוב על אחרים? לדבר על אחרים? זה בזבוז של הזמן היקר שהוקצב לך לתיקון של עצמך! רצון ה' ממך הוא שתעשה את התפקיד שלך, רק על עצמך אתה תתבקש לתת דין וחשבון בשמיים, לא על אנשים אחרים.
למילים יש כוח עצום. דוקא בגלל זה צריך לפעמים לשתוק. "צריך שידע האדם כי הדיבור הוא חביב מכל ועל כן צריך לעשות מסגרת לפיו, על ידי מידת השתיקה, כמו שיש לו כסף וזהב ומרגליות, שטומנם בחדרו הפנימי בתוך כלי המיוחד לזה" (שמירת הלשון).
לפעמים אדם מרגיש שהוא חייב, שיש דברים שהוא חייב להגיד לשני, הוא לא יוותר, הוא יענה לו, זה לא יכול להיות שהוא לא יגיד לו. תוותר, תשתוק, תראה איך הכלל מסתדר הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב.
שתיקה לפעמים שוה זהב. פעם קרא הגאון רבי חנוך ורנר לבתו ואמר לה: "בואי וראי מה זה כיבוד הורים. גשי למזנון, יש שם פתק, הסתכלי בו". בפתק היה כתוב "עיין בגמרא במקום זה וזה" וזה ספורו של הפתק: אתמול אחיך שמואל ברוך היה אצלי ודיברנו בלימוד. אני אמרתי סברא. שמואל ברוך לא רצה לסתור את דברי והשאיר את הפתק הזה. ואכן כשעיינתי בגמרא ראיתי שהוא צדק"! ("נר לשולחן שבת").
כמה כוח יש לפה הזה. דיבור טוב שאומרים לשני, מתנגן לו בראש ימים רבים, לא כל כך מהר שוכחים אותו. ואילו דיבור רע ח"ו, שפגע בשני, זה כמו סכין שחודרת לבשר לא רק פעם אחת, הרבה פעמים.
רוב הצער שיש לנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו ולא היינו צריכים להגיד, דברים שאמרנו והצטערנו עליהם. החיים והמוות ביד הלשון. צריך להיזהר לא לפגוע בשום אדם, גם לא בילד שלך, אתה עלול לשבור אותו ח"ו עם המילים שלך.
רק דיבורים טובים. אם נרגיל את עצמנו לדבר רק דיבורים טובים, יקרו לנו רק דברים טובים, כי ברית כרותה לשפתיים, כשמדברים דיבור לא טוב, זה יכול להיתפס וליצור מציאות לא טובה וכבר אמרו חז"ל (ברכות יט) "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".
אדם צריך להיזהר לא ליפול לכפירה הזו שקוראים לה מתאוננים. "ויהי העם כמתאוננים". על מה מתלוננים? אוי חם לי, אוי קר לי, אוי תפתחו, אוי תסגרו, אוי מה כאן כל הרעש הזה, אוי לא הספקתי לישון היום, אוי התפתיתי לאכול משהו ששמו לי ועכשיו יש לי כאב בטן, מתאוננים על כלום, למה? כי לא מרגישים את ה'. מין כפירה כזו. אוי ווי אוי ויי על כלום. אבל אני לא נותן לעצמי ליפול לשם, אדם חייב להילחם בהסתרות האלה, לחזור לנקודה הקטנה שלו שמחברת אותו אל ה'. לסלק את הקוצים ולהגיע לשושנה. לסלק את כל ה-פגעו בי, קיפחו אותי, העליבו אותי, לא שפטו אותי בצורה נכונה, זה היה יכול להיות מוצלח ומישהו בא וקילקל לי, כל זה מנתק אותך מה'. אדם הוא חלק אלוק ממעל והוא מוכרח לחזור לאלוקיו, כי חוץ מאלוקים אין כלום. אנחנו שושנה בין קוצים. לא משנה מה זה הקוצים: המחשבות שלנו, הבלבולים שלנו, העצבויות שלנו, העצבים שלנו, העיקר שנזהה את השושנה ונדע שזה ה' אוהב, את הרגע הזה שאני יצאתי מהבלבולים, את הדקה הזו שהתגברתי להיות בשמחה, את הרגע הזה שהבנתי שהכל הבל ואני צריך להידבק בנצח, בדבר האמיתי.
מילה טובה שאומרים לשני , איזה דבור נפלא זה. אנשים מחכים למילה טובה. ברגע אחד הם נהפכים למשהו אחר אם אתה אומר להם מילה טובה. אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' עוד יותר. כי זה מחובר אחד אל השני, אהבת ה' ואהבת הבריות.
יהודי זה אש. אש להבה לה' יתברך. יהודי צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, שלא תהיה לו בעירה אחרת, רק בעירה לה', צריך להפוך את אש התאוות לאש קודש! לאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה! צריך לקחת את כל האש של הסטרא אחרא, ולהפוך אותה לאש של תפילה! לאש של תורה! אש של אהבת ישראל! לא לבזבז אותה בתאוות! לא לבזבז אותה בשטויות! להכניס את האש הזאת, את ההתלהבות הזאת בתוך אותיות הגמרא, בתוך אותיות התפילה, בתוך הצעקות להשם. זה הדבור הכי קדוש. התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע שלאחר שחזרו בני ישראל מהמלחמה עם מדין, הורה להם משה להגעיל את הכלים שהם לקחו מהשלל, וכמו שהשתמשו בהם, ככה מכשירים אותם. "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש, (לא, כג). יש פה רמז לעבודת השם. כשהלב בוער באש זרה לתאוות העולם הזה, צריך להגעיל אותו באש קודש. "כי כנגד שנתלהב ונבער לעבירה או לתאווה רעה ח"ו, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו כמו שכתוב: כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (ליקו"ה קנו). ואיך עושים את זה?
רק על ידי צעקות לה', ה' מה יהיה איתי, ה' תרחם עלי, תציל אותי מהתאוות האלה, תחזיר אותי אליך.
מורנו הרב: ["לא צריך לתת שיעורים, אם נותנים שיעורים, זה רק ללמד איך להתבודד, איך לצאת מתאוות אכילה, איך לצאת מהתאוה הידועה הזאת, שמכלה גוף ונפש, זה כל מטרת השעור. ללמוד איך לצאת מהתאוות האלה. אסור שיעבור יום בלי התבודדות. אין ביממה 24 שעות, רק 23 שעות. שעה אחת תתבודד, תבכה, תחשוב מה קורה איתך, למה אתה הולך עם עינים פקוחות, למה אתה חושב מחשבות אסורות, תתבונן: מה עשיתי היום, איזה חטאים חטאתי, איך נפלתי לכאלה חטאים. כי אדם מוחל לעצמו את החטאים, הוא לא צריך שה' ימחל לו. איך עקרתי את הנפש מחי החיים, איך הגעתי לדבר כזה, איך כל החיות שלי, וכל השפע שלי זה מהסטרא אחרא, מהמחשבות הרעות, מהתאוות האסורות, זה מה שנותן לי את החיות, את הטעם בחיים. איך יתכן? לאן נפלתי? מה קרה איתי? איך נהפכתי מרכבה לסטרא אחרא? עם דבורים כאלה, עם צעקות כאלה לה', כל התאוות יהפכו רק לתאוות לה'"] (עד כאן מורנו הרב).
העיקר זה האמונה. בשביל זה באנו לעולם הזה. ככל שאדם ירבה בדיבורים של אמונה, כך תתחזק אצלו האמונה. "האמנתי כי אדבר". צריך לחזור שוב ושוב על המשפט: אין רע בעולם! אין רע בעולם השם הוא רק טוב ומיטיב. לא תמיד מבינים אותו יתברך. אבל מאמינים שהכל לטובה, גם כשיש דברים מאד קשים ח"ו. אדם צריך לחזור על המילים האלה בכל זמן, בכל מקום, בכל מה שעובר עליו. עד שיזכה לראות שהכל זה רחמים. אתה צריך להאמין שהקב"ה מתכנן עכשיו את תוכנית ההצלה הפרטית שלך. לפעמים מבינים את הרבונו של עולם בתוך כמה ימים. לפעמים צריך כמה שנים. ולפעמים רק בתום המאה עשרים שנה נוכל לראות את הפאזל כולו ולהבין כמה ה' טוב , איך בעומק הדין היו מונחים עומקים של רחמים וסליחות.
להגיד תודה צריך עוד לפני שרואים את הישועה. תודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד ה' תושיע אותי אבל לפני כן כן שיגיד תודה . אם אתה אומר תודה אתה נהיה כלי לקבל את הישועה. אבל על מה נגיד תודה, אני עכשיו בצרה, אז איך אני אגיד תודה? זאת כל העבודה שלנו! לדעת שאין עוד מלבדו. שהכל ממנו יתברך ושהכל לטובה. ואם מבינים שזה ככה, אז אפשר כבר להגיד תודה. כמו בסיפור הבא
דמעות של אמא
תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת. שושנה בת השבע נעמדה על כיסא עץ רעוע בעזרת הנשים בבית הכנסת הגדול, והציצה מבין חרכי הווילון לעבר הרב אביתר מלאכי, שנשא את הדרשה השבועית שלו בבוקר יום השבת. איש נשוא פנים היה הרב מלאכי בן ה80 , אשר העמיד את הקהילה היהודית באפגניסטן לשם לתפארת ולתהילה, ודרשתו היתה תמיד מרתקת ומשובבת נפש. "רחל אמנו", אמר הרב בעיניים עצומות "בכתה בכי נורא, דמעות ענקיות התגלגלו מעיניה הטהורות. בניה היקרים, עם ישראל, יוצאים מירושלים הקדושה, מארץ חמדת אבות, אל גלות בלתי נודעת, אל דרך בת אלפי שנים של יסורים, רדיפות, השמדות, שכול ויתמות. אז היא בוכה, כי כל אמא בוכה על ילדיה, מול נרות השבת בוכות האמהות שהבנים יהיו בריאים בנפש ובגוף, שילמדו תורה יפה, שיתנהגו בדרך ארץ, שתצלח דרכם. אלו דמעות של נצח, דמעות שסוללות דרך לנכדים, לנינים ולבני נינים עד סוף כל הדורות. לבכות!!! להוריד דמעות בלי סוף על ילדיכן, כי הדמעות הללו מגיעות עד כסא הכבוד, כי שערי דמעות לא ננעלו. כן אמא, הבכי שלך מסוגל להחזיר הביתה ילד שהלך- חס ושלום לאיבוד. לבכות אמא, לבכות!!!" שושנה הקטנה לא הסירה מבטה ממנו. "לבכות אמא, לבכות", היא שיננה בקרבה מילים אלו, והן נחרתו על לבה חזק חזק. לבכות.
חלפו 13 שנים. כבר אישה נשואה, אם לתינוק בם שלושה חודשים. שמו אביתר, על שם רב הקהילה הנערץ שנפטר לא מכבר שבע ימים ושנים. בעלה יהושע אליטוביאן היה מאחרוני תלמידיו, ואך טבעי הדבר שבנם הבכור יקרא על שם הרב.
"עולים לארץ ישראל". המילים הללו נאמרו בחשאי מפה לאוזן. מוכרים את הבית, את החנות, צוררים כמה צרורות של בגדים, ובאישון לילה, בליווי מדריך טיולים אפגאני משתף פעולה מתחילים במסע ארוך ומפרך לעבר מדינת פרס. ומשם במטוסים לארץ ישראל. מסע מתיש, בין הרים ובין גבעות וגאיות, מנסים לחמוק מעיני החיילים האפגאנים הקשוחים, והנורא מכל, כנופיות הליסטים האורבות לשיירת היהודים ודורשות כופר "כסף, תכשיטים או ילד". אם אין כסף או תכשיט בעל ערך, הם חוטפים ילד מידי אחת האמהות, עולים על סוסיהם ונמלטים בחסות החשכה אל הבלתי נודע. "לעצור" נשמעה שאגה מקפיאת דם לעברה של שיירת היהודים התשושים. שושנה חיבקה חזק את בנה בכורה אביתר, וכיסתה אותו בשמיכת צמר עבה, הכסף והתכשיטים כבר אזלו. מה שנותר אלו כמה כיכרות לחם וכמה מימיות מלאות, והדרך לפרס עדיין ארוכה. "אין לנו כסף, אנא רחמו עלינו", התחנן הרב יוחנן רחמניאן, מי שנטל על עצמו את האחריות לשיירה. השודדים האכזריים פתחו את הצרורות ופיזרו אותם על הארץ. חטפו תיקים וחיטטו בהם. אין זכר לכסף, אין שריד לתכשיט. בדיוק באותן שניות פרץ אביתר הקטן בבכי. ראש השודדים הרים פנסו לעבר שושנה הנרעדת. הוא סימן לאחד מעוזריו, והלה ניגש וחטף באכזריות את התינוק מידי האם. "למה! למה! זעקה שושנה, "החזירו לי את הילד, אני מתחננת... למה!". שושנה היתה שבורה ורצוצה, הבכי לא פסק שלושה ימים ושלושה לילות, מאנה להינחם. כפופה ושברירית היא שרכה רגליה, מבטה לח ונוגה תקוע באדמה, לא קשובה. "מי יודע מה עולה בגורלו של אביתר בני הרך..." הרהרה, "השודדים הללו גויים ערלי לב, האם חלילה הוא יגדל בינותם ויהפוך לתינוק שנשבה ללא תורה ללא מצוות?" בכי תמרורים.
אחרי שלושה ימים של שתיקה והרעבה עצמית התמוטטה והתעלפה האם "השכולה", מבלי בנה היא יושבת. בעלפונה, על סף המוות, היא רואה לנגד עיניה את עצמה כילדה בת שבע ניצבת על כיסא רעוע, ומביטה דרך חרכי הווילון בעזרת הנשים ברב האהוב כל כך, אביתר מלאכי, עיניו עצומות ושפתותיו דובבות בקולו המלטף והמחייה: "כן אמא, הבכי שלך מסוגל להחזיר הביתה ילד שהלך – חס ושלום – לאיבוד. לבכות אמא לבכות". דקות ארוכות נמשכו ניסיונות ההחייאה של שושנה עד שפקחה את עיניה. "את חייבת לשתות ולאכול", ציווה אותה בעלה. שושנה הרגישה לפתע שכוחות עלומים נמסכים באבריה הסדוקים, ולבה החל לפעום בנמרצות. היא שתתה, אכלה פת לחם, ברכה ברכת המזון, הזדקפה והרימה עיניה השמימה. "רבונו של עולם, אבא שבשמים", היא הגביהה את שתי ידיה בתחינה למרומים, "אני מתפללת לפניך, אני מתחננת, ואני גם בטוחה שתחזיר לי את בני אביתר בריא עד אליי, עד לזרועותיו, אין לי ספק אבאל'ה שעוד אחבק ואנשק את אביתר ואזכה לראותו ילד חמד, בן תורה, קדוש וטהור כמו הרב אביתר מלאכי זצ"ל שהוא קרוי על שמו..." ובכי ארוך שטף את פניה... יומיים אחר כך הם עלו למטוס. שושנה ללא אביתר, שנותר הרחק מאחור בארץ חורשת רעה.
בדרך לא דרך מגיעים מרבית בני השיירה האפגנית לעיירה דרומית בנגב ותוקעים יתד על רקע מדבר צחיח ושומם.
ומעיניה של שושנה אלייטוביאן ממשיכות לזלוג דמעות ענק. בנה הקטן אביתר נחטף מידיה ועדיין לא שב. מאז אותו יום מר ונמהר, כאשר אחד השודדים גזל את העולל בן שלושת החודשים מידיה, חלפו כמעט שמונה שנים. נולדו לשושנה עוד חמישה ילדים בארץ ישראל, שני בנים ולאחריהם שלוש בנות. ילדי חמד השובים ביופיים ובאצילותם את כל רואיהם. אך שמחת החיים של ילדיה, איננה מצליחה לסדוק את שריון האבל הפנימי של אמא שושנה, הממאנת להתנחם.
שושנה ממעטת לדבר. היא חיה בתוך עולמה הפנימי, ובכל צעד ובכל שעל היא משוחחת עם אבא שבשמים, ומזכירה לו את יגונה, "אבי שבשמים, אני יודעת שאתה שומע ומאזין לתפילותי, שוקל וסופר את דמעותי שהן כמו ים שאין לו סוף. לבי – אבאל'ה – נקרע ושסוע מן העובדה שהילד שלנו אביתר, שהורתו ולידתו בקדושה ובטהרה, גדל אולי בחברתם של ערלים צמאי דם, וזוהי לא רק גלות, זה אסון נורא שנשמה קדושה נוופלת חלילה לעמקי הקליפות על לא עוול בכפה..." דמעות של אמא. "אני מבקשת ומתחננת אבא, שתחזיר את בננו האובד עד לזרועותי. התפילות הללו, בנוסח כזה או אחר, חזרו על עצמן כמה פעמים ביום, אבל הדמעות הן אותן דמעות ממש.
אחרי תשע שנים. שרה לויאן, חברתה הטובה של שושנה, נסעה באחד הימים לציונו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה. אחרי תפילת מנחה בציון וקריאת ספר תהילים שלם להצלחת עם ישראל ולשובו של אביתר החטוף לחיק משפחתו, היא פנתה עם כמה מחברותיה לחמי טבריה. שם היא הבחינה במשפחה חביבה ברוכת ילדים שישבה על ספסל בסמוך לכניסה וסעדה את לבה, בין הילדים בלט ביופיו ילד כבן 10, פניו אציליות, עיניו מאירות, ותווי פניו דומים להפליא לפני ילדיה של שושנה אליטובאין... הייה זה דמיון מפליא... שאי אפשר לטעות בו. שרה פנתה לאם המשפחה: "צהריים טובים, יש לך ילדים מקסימים ממש, האם כולם ילדייך... או שמא גם של אחיותיך..." "ברוך השם, כולם ילדינו שיהיו בריאים..." השיבה האם בחמימות, "כולם בניו של מלך מלכי המלכים...". "מאיפה עליתם לארץ?" "לפני שנה עלינו מאפגניסטן" השיבה האם. שרה לא יכלה להסיר עיניה מהילד עדין הנפש שישב על הספסל, אחז בידו תפוח עץ, ועיניו תקועות בשחקים.
"הוא הבן של שושנה...אין לי ספק..." הרהרה.ועשתה מעשה. היא רצה בזריזות במעלה הארוך לכיוון ציונו של רבי מאיר. שם, היא נזכרה, ניצב ג'יפ הצבא הבריטי ובו חמישה חיילים. "סליחה שאני מפריעה לכם", אמרה, "אבל כאן בחמי טבריה נמצא ילד שנחטף לפני תשע שנים כתינוק קטן מאמו באפגניסטן... הוא נעלם כל אותן שנים, ואין לי ספק שהוא חי, ונמצא כרגע בחיק משפחה הסועדת לבה סמוך לחמי טבריה. אני מבקשת שתבדקו את הדבר... מדובר בבן של חברה שלי אשר אינה מתנחמת...". לא יאומן כי יסופר. החיילים הבריטים היו קשובים למילים שיצאו מלב דואג, התניעו את הג'יפ ופנו לחמי טבריה., אב המשפחה, יהודה יעקוביאן, יהודי ירא שמים כבן 55, נקרא לבירור, ואכן תוך דקות ספורות הודה. "אומנם כן, הילד משה אינננו בני יוצא חלצי. לפני כתשע שנים, בהיותו תינוק בן כמה חודשים, הגיע אלי שליח אפגני מטעם כנופיית ליסטים, והציע לי אותו למכירה. הוא אמר שהוא ילד יהודי שנחטף לא מכבר מאם יהודיה שנמלטה מהמדינה. ראיתי שהוא מהול ושילמתי עליו כמה מאות מטבעות, וכך פדיתי אותו מידי הליסטים, ומאז הוא גדל אצלינו כילד שוה בין ילדינו, אנו אוהבים אותו מאד, ועם כל הכאב שבדבר.. אני ורעייתי נשמח שהוא ישוב לחיק הוריו האמיתיים, אם אכן ימצאו... הוא ילד מיוחד במינו, עדין נפש, אציל במידותיו... מלאך".
למחרת היום. ענן אבק שהעלה הג'יפ הבריטי בפאתי העיירה הדרומית, היה גבוה מתמיד. שושנה הביטה בג'יפ הדוהר, שנעצר סמוך לביתם הדל. מן הג'יפ ירדו שני חיילים בריטיים, יהודי ירא שמים, וילד כבן 10, שושנה לא טעתה, זה אביתר!!! אין ספק, זה הוא. הוא דמה בתווי פניו האציליות לשני אחיו הקטנים יותר, גם הליכתו היתה כשלהם, ראשו מוטה כלפי מטה ועיניו ביישניות. היא יצאה החוצה במרוצה וצעקה או זעקה, או איך שתרצו, מהנקודה הכי בוערת של האם היהודיה: ,תודה אבא'לה, תודה שהחזרת את אביתר אלי, הביתה..." היה זה חיבוק ארוך ומרגש שאין לו סוף, ואם מישהו יודע להבחין במדבר בוכה, אין ספק שהיה מבחין בדמעותיו הזולגות של הנגב. אחרי ששמעו בני הזוג שושנה ויהושע אליטוביאן את נס הצלתו של בנם אביתר משה נ"י, וכי גדל כילד יהודי צדיק בכל אורחותיו, נרקמה ידידות נפש בן שתי המשפחות, הרואות פרח זה כבנם. אביתר משה שמר על קשר עם משפחת יעקוביאן מציליו הברוכים, שעברו להתגורר בעיירה דרומית סמוכה. ללא ספק הקב"ה הולך ותופר באופן נסתר ועלום, עוד קשר נשגב.
עשר שנים אחרי, דקות ספורות לפני שנערכה חופתו של אביתר משה אליטוביאן עם בחירת לבו, קראה שושנה לכלתה העתידית,, אימצה אותה אל לבה ואמרה לה: "כלתי הנפלאה, אני נותנת לך את בני בכורי, שהוא בחור לתפארת, הוא כולו עשוי מדמעות של אמא... קחי ממני עצה קטנה, עצה של אם יהודיה, תבכי רבות על ילדייך, תבכי ותבכי, כי לדמעות הללו יש כוח להחזירם, לגדלם, להצמיחם לאילנות מפוארים... אני יודעת על מה אני מדברת..."
כן, הבחורה המהוללה במידותיה מבית יעקוביאן ידעה היטב מה כוחה של תפילת אם, היא הלוא גדלה כפורחת ניצה כמה שנים באותו בית עם התינוק שנחטף ומצא בחסדי השם את ביתו... ואת אשתו. (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי).
תפילה
רבונו של עולם
זכה אותי לקדש את הדבור. אני כל כך מתפעל מיהודים שמדברים בנחת, בישוב הדעת, נראה שהם שוקלים כל מילה לפני שהיא יוצאת מפיהם. והשפה כל כך נקיה, כל כך קדושה, מתובלת בפסוקים מהמקורות, ודבורים של אמונה ויראת שמים, וגם אין שום מילה מיותרת, הכל שקול ומדוד, וכשהשני מדבר הם מקשיבים ולא קוטעים את דבורו ונראה שהם גם לא חושבים מה לענות לו, הם לגמרי אתו.
ולעולם לא תשמע מהם מילה על איזשהו אדם. כל כך נזהרים מלשון הרע ורכילות, כי באמת מה כבר אנחנו יודעים על השני, כלום.
וכשצריך לשתוק הם שותקים. כי כשאין מה להגיד אז לא אומרים.
וכשמישהו אומר להם משהו שכל אדם אחר היה נפגע, ואולי גם כועס, ומתפרץ, הם כל כך בשליטה, ממשיכים לדבר בלשון רכה שזה לא יתואר ממש. הם לעולם לא יפגעו בבן אדם, הם תמיד ילמדו כף זכות על כל אחד, הם לגמרי לא מתנשאים ההיפך, נותנים הרגשה טובה לשני, מכבדים אותו, אפילו שנראה שהוא הרבה פחות מהם, וכל ההתנהגות שלהם מעוררת כזה כבוד, כזה קידוש השם, שגם אני רוצה. זכה אותי אבא לדבר כמוהם, ושהכל יהיה אך ורק לכבודך.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי