'אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר' וכו' (גיטין נה,ב). ר"י לומד שאדם צריך להיות 'מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת' (רש"י). ולראיה מביא את המקרים שבגללם נחרבו שלושת המקומות האלו, שמנמעשים ההם התגלגלו לבסוף לחורבן. אולם ניראה שלא בא רק סתם לומר עובדות על מה שהיה, אלא בדבריו מתחבא הרעיון שהמקומות האלו נחרבו בשל חטאים שהיו קשורים אליהם, ולכן כיון שחטאו באותם מקומות תמיד, בסוף נפלו בענשם בהקשר לאותם חטאים. אמנם מהנאמר 'תניא, אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו' (שם נז,א) משמע שעל בושתו של בר קמצא ה' החריב את המקדש, אולם ודאי שצ"ל שכוונת ר"א היא להראות כמה חמור החטא הזה שלכן ה' גלגל דרכו את החורבן, ולא שרק בגלל זה נחרב המקדש. שהרי כבר נאמר 'מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב) משמע שזה היה חטאם תמיד, ולא מקרה חד פעמי. לכן ניראה שהחורבן התגלגל דרך בר קמצא כיון שהם חטאו בשנאת חינם, אז גם עונשם בא בצורה של שנאה, של בר קמצא. וזה ע"י טעות בין קמצא לבר קמצא, שזה אוהבו וזה שונאו, כדי להדגיש שבעצם כל שנאה של יהודי היא שנאת חינם, גם אם ניראה שהוא פשע נגדך, ולכן כביכול מגיע לשנאו, בכ"ז שנאתו היא שנאת חינם, כיון שאסור לשנאו "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז) מימלא תמיד צריך לאהוב כל יהודי ולסלוח לו, ומימלא כל שנאת יהודי היא שנאת חינם. לכן בכוונה נעשה גלגול החורבן דרך טעות של אוהב ושונא, כי כך זה גם במציאות של שנאת חינם. וניראה שהחורבן רמוז בפס' הזה "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" שבעקבות שנאתו נעשה שביישו ולא באו חכמים לעזרתו של בר קמצא, שלכן אמר בר קמצא 'הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו' וכו' (גיטין נו,א) שהיו צריכים להוכיח את בעל הסעודה שיעזבהו, ולא עשו כך, ולכן נשאו עליו חטא, ונענשו בחורבן. ובפרט שפרוש הפס' '"ולא תשא עליו חטא" - לא תלבין את פניו ברבים' (רש"י) מימלא זהו כמקרה בר קמצא שהתבייש ברבים. ובפשטות זהו חורבן בית שני, שהיה על שנאת חינם, אולם אפשר שזה אף רומז לחורבן בית ראשון, 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא ט,ב) כיון שאמרו חז"ל 'ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' (שם) שניראה שמעבר לפשט שזה חמור כמותם, זה אולי גם בא לומר שקשורים, שבחטאי שלושתם נעשה כשנאת חינם, שע"י שלושת אלו הוא משחית מידותיו עד שנעשה בליבו רשעה שיוצרת שנאת חינם, שע"י החטאים החמורים הוא נעשה פוגם עד שיאו, שהמשכו בפרוד מבנ"י, שאז מתנתק לגמרי מהקדושה. לכן בעצם זה קשור בזה, וכמו שמלמד על חטאיהם בבית שני כך גם רומז למעמדם (קרוב לזה) בחורבן בית ראשון. ולכן נחרב באותו יום, אולי לומר גם שדומים בשורשם (מעבר להיותו 'יום חייב' [תענית כט,א]). והנה ר"י הוא שגם אמר 'לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב) תוס (ד"ה 'לא') אומר 'ואם תאמר דביומא (דף ט:) אמר מפני שנאת חנם? וי"ל דהא והא גרמא'. אולם ניראה שזה אותו דבר, במקרה בר קמצא לא מיחו כי מצד דין תורה בעל הסעודה לא חייב לשתפו בסעודתו, ולכן לא מיחו שדנו ללא לפנים משורת הדין, וזה קשור לשנאת חינם כמו שאמרנו, ובפרט שאם היו מקפידים על לפנים משורת הדין היו כלל העם גם מזדרזים לאהבת חברו בשל הזירוז להתחשבות באחר, ולא היו עושים שנאת חינם. והנה על בית ראשון נאמר 'אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ"? דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה' (ב"מ פה,א-ב) שאי הברכה מראה 'וכיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם' (רש"י) שמראה חוסר חשיבות לתורה, ניראה שגם עניין העמדת התורה ללא לפנים משורת הדין (בבית שני), מראה שאין הם מעריכים את התורה כראוי, ולכן לא באים לעשותה בשלמותה ע"י לפנים משורת הדין, כרצון ה', אלא רק כחוקים קבועים יבשים שחייבים לקיימם, לכן בשורשם של שני החורבנות עומד היחס החסר לשלמות מעלת התורה