בס"ד

במבט מן הצד מעשהו של פינחס דומה לזה של שמעון ולוי ואף חמור יותר מאחר וגם הם פעלו מתוך קנאה ולא יכלו לסבול את העובדה שכבוד ד' נרמס בצורה כה גסה ומכוערת אך הם הרגו את שכם בן חמור שאנס את אחותם דינה יחד עם בני עירו הגויים, בזמן שפינחס הרג את אחד מנשיאי השבטים בישראל יחד עם כזבי בת צור, בת זוגו המדיינית שכל מגמתה היתה להחטיא את ישראל, וכאן היתה הסכמה מלאה של שני הצדדים, ולמרות זאת התורה מגנה את מעשיהם של שמעון ולוי מחד ומאידך מאדירה את זה של פינחס, כשאת כל ההבדל עשה דבר אחד וחשוב עליו ננסה בעה"י לשפוך כאן אור.

ברגע שפינחס נפגש עם המציאות המתועבת שהדעת אינה יכולה לסבול הוא לא פעל על דעת עצמו אלא ניגש לגדול הדור, משה רבינו, והציג בפניו את תכניתו לפני שהוציא אותה מהכח אל הפועל, שנבעה מקנאה טהורה כלפי ד' יתברך ואמר לו בצורת תוכחה, כדאיתא בגמרא: "אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני - הבועל את כותית קנאין פוגעים בו" (סנהדרין פב.), ובתגובה הודה משה רבינו ואמר: "קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא" (שם), ובתרגום: קורא האיגרת הוא יהיה השליח, היינו אדם הקורא לביצוע פעולה מסוימת יבצע נא אותה בעצמו. בזמן שמעון ולוי גדול הדור היה יעקב אע"ה, ולעומת פינחס הם פעלו בלי לקבל כל אישור למעשיהם מאביהם ואף לא התייעצו עמו או עם כל גורם מוסמך אחר שיתיר להם לפעול כן.

קראתי באחד העלונים שמעשהו של פינחס היוה אמירה ברורה ועצמתית כלפי נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, והיא: "כיצד זה שאינך מתבייש לבוא על נכרית ונוסף על כך לעשות זאת בריש גלי, לאחר שראש השבט שלך שמעון גילה את דעתו הנחרצת בדיוק באותם נושאים רגישים וחשובים של קדושה וצניעות שאתה רמסת בכך שהרג יחד עם לוי את שכם בן חמור יחד עם כל בני עירו לאחר שזה אנס את אחותם דינה, ובמקום להפיק לקחים ולהסיק מסקנות אתה עושה טעות חמורה כזאת שמהוה מעילה בדרך שהתוה נשיא שבטך ויצא נגדה בצורה כה חדה וחריפה"? עכ"ל. הגמרא מחזקת את הבנת העניין בנוגע לחומרת המעשה כפי שודאי היה ידוע לפינחס, כשהיא מסבירה שהילדים שיוצאים מיהודי שבא על גויה ר"ל נעשים אויבים למקום (ירושלמי, סנהדרין ספ"ט) והספרות התורנית מלאה בתיאורים רבים וקשים מנשוא אודות חומרת העניין, והמסקנה שיוצאת מהם שזה אחד מהחטאים השפלים ביותר שיהודי יכול לעשות ואחד מהמקומות הנמוכים ביותר שיהודי יכול להתדרדר אליהם. בספר "פניני הקדמונים" בפרשת "לך לך" כתוב שלעתיד לבוא אברהם אבינו ישב בפתח הגיהנם ולא יתן לאף יהודי שנימול להיכנס לשם חוץ מאחד כזה שנשא גויה לאשה, אלא אם עשה על זה תשובה, כדאיתא בירושלמי: "אין כל דבר עומד בפני בעלי תשובה" (פיאה ה. פ"א ה"א). ישמרנו ד' ויצילנו מכל התועבות האלה.

בעומק הדברים מעשהו של זמרי היוה נסיון נוסף של התגברות הסטרא אחרא להרים את ראשה, ומעניין מאוד לראות כיצד הסטרא דקדושא נכנסה מיד לפעולה, התלבשה במי שהיה הכי ראוי לביצוע המשימה, נלחמה בה חזיתית בצורה הטובה והחריפה ביותר כדי להשיב את הסדר על כנו ולהביא את האמת האלוקית ואת רצון ד' לידי ביטוי, הורידה לה את הראש בצורה חד משמעית בזמן, במקום ובאופן הראויים ביותר למען יראו ויראו, נצחה אותה בצורה מפוארת שלא השאירה שום מקום לספק והוכיחה לעולם כולו שהמציאות האלוקית אינה יכולה לסבול את עצם קיומה של הסטרא אחרא על שלל ביטוייה וגילוייה.

שמעתי מהרב רוני בוטה שבלק ובלעם היו שייכים לסטרא אחרא ויצגו את כוחות הטומאה בעולם, וכשהם ראו את אורחות חייהם הקדושים של עם ישראל זה מילא אותם בפחד קיומי מאחר והם ידעו שאם הם ימשיכו ללכת בדרך ד', התורה, המצוות, הקדושה והטהרה זה יגרום להשמדת כל כוחות הטומאה שהם שיכים אליהם. עכ"ל. הסטרא אחרא יונקת את כוחותיה מהסטרא דקדושא כשהיא יודעת שככל שהמקור קדוש יותר ככה יש יותר מה לינוק ממנו, וזה מה שעומד מאחורי דברי חז"ל בגמרא: "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ" (מסכת סכה נב), כשלא במקרה כל המלכים במהלך ההיסטוריה של האנושות שיצגו את צד הטומאה וניסו לכבוש את העולם הציבו לעצמם כמטרת על לכבוש את עם ישראל, מאחר וידעו שזהו צעד מהותי והכרחי מבחינתם להשגת מטרתם המרושעת, וכשמחלישים ומדכאים את העם שמייצג את כוחות הקדושה בעולם קל יותר לכוחות הטומאה להביא את מטרותיהם ותכניותיהם הבזויות והשפלות לידי ביטוי. בלעם ידע שאם יצליח לכלות את עם ישראל בזאת יבוא הסוף לעולם כולו ומכאן ניתן לראות עד כמה גבוהה היתה שנאתו כלפי עמו הנבחר של ד', שהיה מוכן להקריב את חייו רק כדי לבטל את הקיום של עם שלם שחי בקדושה וטהרה. הם הוציאו אותו מדעתו.

מכאן ניתן להבין את סיבת התגלות אלוקים דוקא בבחינה הזאת ולא בשם אחר, שהרי אלוקים הוא זה שברא את העולם, וכעת מגמתו ורצונו של בלעם מסכנים את קיומו של עם ישראל ובכך למעשה את המשך הקיום של העולם כולו, מאחר וישראל והתורה הם שני גורמים שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיהם, ולכן חשבתי לומר בעה"י שבורא עולם נגלה אליו דוקא בשם אלוקים שברא את העולם והוא לא יתן לשום גורם ולאף אדם להעמיד אותו בסכנה. בנוסף לכך, בלעם הרשע הביא על עצמו את מידת הדין כפי ששם "אלוקים" מסמל כפועל יוצא של רצונותיו, תכניותיו ומעשיו המרושעים.

מכאן שעל כל אדם לגלות אחריות גדולה לחיים שלו ושל בני ביתו וכל קרוביו ולעשות בדק בית פנימי כדי לוודא שהם משתייכים לצד הנכון כפועל יוצא של מעשיהם, דיבוריהם ומחשבותיהם, ואל יתפלא אם ימצא בקרבו את שני הצדדים גם יחד. הסטרא אחרא תרה דוקא אחר מקומות של קדושה כדי לשאוב מהם את כוחותיה והרי עם ישראל מהוה את הגילוי הנשגב ביותר מצד הקדושה בכל הבריאה, שהרי נשמתם היא חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת לכסא הכבוד, וזה מסביר את העובדה ששמם של יהודים רבים מיוחס להצלחות המפוארות ולהישגים המרשימים ביותר מחד ומאידך גם למעשים השפלים ולפשעים החמורים ביותר בכל תולדות האנושות, והדברים שעושים את כל ההבדל ביניהם הם: יראת השמים של האדם, רמת החשיבות שהוא מייחס למלחמה הפנימית היומיומית שמתחוללת בקרבו נגד יצרו הרע ומידת הצלחתו בכך מתוך הבנה שהוא צריך להפנות את כל כוחותיו לצד הקדושה שבו כדי שיוכל בעה"י לנצח את צד הטומאה ששוכן לצדו, כשעליו לזכור שהוא כלל לא לבד במערכה, מאחר ומי שעוזר לו הוא לא אחר מאשר מי שברא אותו יחד עם כל הבריאה שמתחלקת לצד הקדושה וצד הטומאה, ממ"ה, הקב"ה, ומכאן שהוא צריך להסיר כל דאגה מלבו ולהתמלא בשמחה, אמונה ובטחון, כאשר כל עוד הוא מגלה דעתו בנחישות שמעונין הוא לדבוק אך ורק בצד הקדושה, ד' יתברך ישמרהו, יעזרהו ויושיעהו לנצח במלחמה על כל קרבותיה ומערכותיה, שנאמר: "בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת קד.). שהרי המלחמה הזאת לא שייכת רק לו מאחר והיא חלק מהמלחמה הכוללת ש-ד' יתברך מנהל נגד הסטרא אחרא מאז בריאת העולם, כשכל אדם יכול להיות שותף בה ולתרום את כוחותיו לטובת הענין ע"י כך שישתדל ויצליח במלחמתו האישית נגד היצר הרע, לא יפנה את כוחותיו לצד הטומאה אלא רק לצד הקדושה, ינסה להתחזק ביראת שמים, יתקן את מידותיו, ישפר את מעשיו, יטייב את דיבורו ויטהר את מחשבותיו.

אפשר לראות שמעשהו של פינחס היוה תיקון מפואר למעשיהם של שמעון ולוי שאמנם פעלו מתוך רצון טוב אך היו נחפזים מדי, והוא בא והשלים את החוליה החסרה והמשמעותית של קבלת ה"אישור", כשצעד זה היוה גילוי דעת מובהק שכל מגמתו, רצונו ופעולתו היו לשם שמים, מתוך ציווי אלוקי ומכח התורה. פינחס בפעולתו הרויח את הערך המוסף של מצות עשה לשמוע ולהתבטל לדברי חכמים, שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דברים יז, י), ובנוסף זכה לקיים גם מצות לא תעשה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (שם יז, יא). לא במקרה המילה "אישור" מורכבת מאותיות המילה "אושר", ואכן כשהאדם חי בידיעה שחייו אינם סותרים את האמת האלוקית אלא מיושרים אליה הוא זוכה לחיים מלאי סיפוק, אושר ושמחה אמיתיים, פנימיים וחיצוניים כמו ששום דבר אחר לא יכול לזכות אותו לכך.

במצבים רבים אנשים כלל לא חושבים על האפשרות והצורך בקבלת אישור למעשיהם, וכך לדוגמא פלונית מנהלת שיחות פרטיות במשך חמש דקות מהטלפון שבעבודה ומצלמת חמישה דפים במכונת הצילום במהלך כל יום על חשבון המעסיקים והיא נחשבת לגזלנית בזמן שחברתה נחשבת לצדיקה למרות שהיא מדברת במשך רבע שעה ומצלמת 20 דפים בכל יום, וגם כאן מה שעושה את כל ההבדל הוא האישור שהשניה קיבלה ממעסיקיה לכל פעולותיה בזמן שפלונית לא חשבה שיש כל צורך לבקש אישור כזה. אם ניכנס לראש של המעסיקים נוכל בקלות להבין את הרושם הנפלא שעושה עליהם עובד כזה שמבקש אישור לעשות דברים פרטיים בזמן העבודה ועל חשבונם, מאחר והמעסיקים יודעים שכל העובדים נצרכים מידי פעם להשתמש בכלים ובמכשירים ששייכים לחברה בצורה כזאת או אחרת בין אם באישור בין אם לאו, והם אומרים בלבם: "זה בדיוק העובד שתמיד חיפשתי, אחד כזה שלא ירמה אותי, שלא יגזול ממני, שלא יעלים ממני פרטים חשובים ויהיה גלוי איתי בכל דבר ועניין, אחד כזה שאפשר לסמוך עליו בלב שלם ולתת לו את המפתחות של העסק ללא כל ספק וחשש".

מיד לאחר מכן פרצה מגפה שהיותה עונש מופחת בצורה משמעותית ביחס לגזירה שהיתה מתוחה על עם ישראל כתוצאה ממעשי הזימה בהם הפילם בלק בעצת בלעם כמובא ב"חלק", וכל זאת בזכות מעשהו של פינחס, כמו שמעיד הפסוק: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" (במדבר כה, יא), ומדבריו של רש"י ניתן להבין דבר מדהים, שקנאתו, קצפו ונקמתו של פינחס היוו ביטוי מדויק לאלו של הקב"ה כלפי אותו מעשה מתועב, וכך מעשהו היה מיושר באופן מושלם עם הרצון האלוקי העליון, ורמז לכך ניתן לקבל מהניסים שהתרחשו במהלך אותו מעשה בהשגחה פרטית ועזרו לו ליישם את רצון ד' בצורה המיטבית כדאיתא במדרש תנחומא ובתרגום יונתו בן עוזיאל:

* זמרי וכזבי לא שמו לב לפינחס אחרת היו יכולים לפרוש ממעשה התועבה ואז אסור היה לו לפגוע בהם אך הם לא פרשו.

* הגיע מלאך שסתם את פיהם של זמרי וכזבי כדי שלא יצעקו, שזה היה עוזר להם להינצל.

* פינחס הצליח לדקור במכה אחת את זמרי וכזבי עם הרומח שלו בצמוד לאברי מינם כהוכחה לכולם שהיה זה מעשה של זנות והוא נהג כדת וכדין כלפיהם.

* שהרומח לא נשמט ממקום הנקב.

* המשקוף הזדקף והוגבה ממנו עד שפינחס יצא.

* פינחס נשא אותם בכל מחנה ישראל שאורכו היה שש פרסאות מלבלי להתעיף.

* פינחס הצליח להרים את שניהם ביחד על אף משקלם הרב עם זרוע ימינו לעיני כל קרוביו ולא יכלו להזיקו.

* עץ הרמח התחזק ולא נשבר על אף המשא הכבד.

* שנמשך הברזל בשיעור שניהם ולא נשלפו ממנו.

* הגיע מלאך שהפך את כזבי מתחת ואת זמרי מעל כדי שכל ישראל יראו את חרפתם.

* הם לא מתו מיד אלא גססו כל עוד היו ליד פינחס, שהרי יש איסור מן התורה לכהן להיטמא למת, לגעת בו או להיות בקרבתו (באותו אוהל, מעליהם או מתחתיהם), ככתוב: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כה, א), ולכן הקב"ה עשה עמו נס שכל עוד הוא מניף אותם עם הרומח שלו הם היו עדיין בחיים.

* שנקרש דמן ולא נפל.

* הגיע מלאך שהדף את בני שבט שמעון שרצו לפגוע בפינחס.

מדהים לראות כיצד דבריו של רבי אליעזר התרחשו בעקבות מעשהו של פינחס שעשה דין למטה לא רק כלפי זמרי וכזבי אלא למעשה ובאופן סמלי גם כלפי כל דרך החוטאים שהשתעבדו לעריות ועבודה זרה: "אם יש דין למטן אין דין למעלן. אם אין דין למטן יש דין למעלן. כיצד? אם יעשו התחתונים את הדין מלמטה אין הדין נעשה מלמעלן. לפיכך אמר הקב"ה: 'שמרו את המשפט שלא תגרמו לי לעשות משפט מלמעלן', שנאמר: 'ואלה המשפטים'. אמר הקב"ה: 'כל מה שאני עושה בדין אני עושה. שאילו הייתי מבקש פעם אחד לעבור את הדין לא היה העולם יכול לעמוד'. שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה באה לעולם, ברכה באה לעולם, רעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: 'וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב' (משלי כד, כה), על המוכיח ועל המתוכח".

המפגש עם מלאך המוות עשוי להבהיל את האדם אליו הוא מגיע מפאת המראה של דמותו שמלאה בעיניים, מה שמגדיל את עצמת הנס, שפיותיהם נשארו סגורים ולא הוציאו ולו הגה אע"פ שזמרי וכזבי הבינו לאן פניהם מועדות ברגע שראו את מלאך המוות ניגש אליהם.

כדי להוציא את תכניתו מהכח אל הפועל היה צריך פינחס לעבוד את אנשי שבט שמעון שהקיפו את אהלו של נשיאם ולצורך כך אמר להם שהוא רוצה להצטרף אליהם ולכן התירו לו להיכנס כשבפועל תכנן להרוג את זמרי ביחד עם כזבי, וזה ציור שמייצג בצורה נפלאה את העקרון של "לשנות מפני השלום". היש לך שלום גדול יותר שהנך יכול לעשות מהשלום בין הקב"ה לעמו הנבחר, עם ישראל, ולצורך כך לשנות ממטבע הלשון? ובנוסף לכך הזעזוע שמעשהו גרם לכל עם ישראל גרם לכל החוטאים להכיר באמת, לעזוב את החטא ולחזור בתשובה ולעלות חזרה על דרך המלך, ובכך שהרחיק אותם משתיים מבין שלוש העבירות החמורות ביותר עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור", גילוי עריות ועבודה זרה, השכין שלום גם בין האדם לעצמו, ולכן זה לא מוגדר כלל כשקר מאחר והשכנת שלום מהוה מטרה עליונה, והשלום שהוא אחד משמות ד' חשוב ועליון יותר ביחס לאמת שמהוה את חותמו יתברך.

מיד לאחר המגפה משה רבינו ואלעזר בן אהרן הכהן קיימו מפקד עפ"י ציווי ד', "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות", כפי שמסביר רש"י. לא במקרה מופיע מפקד זה של משפחות ישראל לקראת כניסתם אל הארץ המובטחת בפרשת פינחס, כשאת הרשימה חותמים שמותיהם של נדב ואביהוא, שדרגתם היתה גדולה מזו של משה ואהרן אעפ"י שהיו נערים צעירים ומתו בעוון "אש זרה" שהקריבו לפני ד': [א] אישה לא נשאו, [ש] שתויי יין נכנסו אל הקודש, [ז] זרע ובנים לא היו להם, [ר] רחיצת ידיים ורגליים לא עשו בכניסתם אל הקודש, [ה] הורו הלכה בפני רבם, ורצו במותם של משה ואהרן מאחר וידעו שהם גדולים מהם ורצו לקדם ולהוביל את עם ישראל למקום רב ונשגב יותר תחת הנהגתם.

הדבר מהוה רמז לעובדה הידועה שנשמותיהם של נדב ואביהוא התעברו בתוך פינחס אחיינם כשהם היו שני דודיו, אחיהם של איתמר ואלעזר אביו, וניתן לראות את הדרך שעשו נשמותיהם הגבוהות שרצו להמשיך את תיקונן בעולם, דילגו דור אחד באילן היוחסין והתעברו באופן טבעי וישיר בבן של אחד האחים.

דבר מעניין נוסף הוא שבמעשהו של פינחס היה תיקון גם למעשיהם של נדב ואביהוא, שהרי לא יכול היה לעשות את המהלך הנפלא אילו היה שתוי יין (ש), טהרת הלב שהיתה לפינחס במעשהו מרמזת על כך שהקפיד על ענייני קדושה וטהרה ובתוך כך גם על רחיצת ידיים ורגליים (ר), בשונה מהם נשא פינחס אישה (א) וביחד הביאו ילדים לעולם (ז), כפי שנלמד מהפסוק: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יג), ולמרות שבמעשהו נחשב אף לו שהורה הלכה לפני רבו משה רע"ה (ה), לא התחייב במיתה מאחר וכל מקום שיש חילול ד' אין חולקין כבוד לרב.

ניתן לראות שמעשהו של פינחס היוה תיקון הן למעשיהם של שמעון ולוי והן של נדב ואביהוא, כשמסופי התיבות של ארבעתם מתקבלת המילה: "נביא", רמז לשכר האדיר לו זכה פינחס בזכות המקום הגבוה אליו הגיע במעשהו שהיה תמים, טהור וכולו למען שמו באהבה, והרי דרגת הנבואה היא הגבוהה ביותר שכל אדם יכול להגיע אליה בעוה"ז, וניתן אולי לומר שהרי לכל אדם יש את התפקידים והתיקונים שלשמם נשלח לעולם ובזכות זה שפינחס עשה את התפקיד והתיקון לשמם הגיעה נשמתו לעולם בהצלחה רבה, הוא הצליח לזכך ולטהר את עצמו בצורה כה נעלה שאיפשרה לו להעפיל לדרגה העליונה ביותר שילוד אישה מסוגל להגיע אליה, והעובדה שמגיעים לכך דוקא דרך סופי התיבות רומזת לכך שאת האמת המלאה שעומדת מאחורי אינספור המצבים שהתרחשו בעבר ויתרחשו בעתיד ניתן יהיה לגלות רק בסוף, כמו שמס"ת של "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" (בראשית א, א) אמנם מתקבל "אמת" אך האותיות שם מבולבלות מאחר ומדובר עדיין בשלבים הראשוניים של תהליך הבריאה, לעומת "בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" כפי שמופיע בקידוש של ליל שבת, שם האמת כבר מופיעה במלוא הדרה ולפי הסדר הנכון ללא כל ספקות ובלבולים מאחר ומדובר כאן על יום שבת קודש שמסמל את העוה"ב שיגיע לאחר שתהליך הבריאה יסתיים, שהרי אנו נמצאים כעת לקראת סוף היום השישי לבריאה עם הפנים ליום השביעי, כשכל המציאות תתעלה, תתקדם הלאה לשלב הבא ותתאים את עצמה, ואם תשאלו מהו כרטיס הכניסה של כל יהודי לשם התשובה היא תורה ומצוות.

הרב פינטו אמר בנושא הזה שכשהמשיח יבוא הוא יקרב את הרחוקים וירחיק את הקרובים, כשהחלק הראשון מובן אך קשה להבין מה המשמעות של "להרחיק את הקרובים", אלא שהמשיח יקרב אלינו את ה"אמת" שאותיותיה רחוקות זו מזו ובמקביל ירחיק מאיתנו את ה"שקר" שאותיותיו קרובות זו לזו. עכ"ד.

נשאלת השאלה מדוע נגלה בורא עולם לבלעם הרשע דוקא בשם "אלוקים" ולא בכל אחד משמותיו האחרים? וחשבתי בעה"י לומר שאלוקים הוא גם זה שברא את העולם, אותו עולם שבלעם הרשע העמיד בסכנה קיומית מאחר ורצה לפגוע בעם ישראל, שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיו, ולכן דוקא אלוקים נכנס לתמונה בשם זה וסיכל את תכניתו הזדונית ומנע ממנו להחריב את העולם אשר ברא.

וגם, הדין האלוקי הוא למעשה האופן המיטבי על פיו כל הנבראים צריכים להתנהל בעולם מתוקן עפ"י הוראות היצרן שכתובות במפורש בתורה הקדושה, ובלעם הרשע, אף שהיה גוי, סטה מהרצון והאמת האלוקיים האלה בצורה כה חדה, עד כדי כך שזה גרם לאלוקים להתערב ודוקא בשם הזה כדי להחזיר את הסדר על כנו ואת העולם לתיקונו.

וטעם נוסף לכך, שהרי אנו יודעים שאלוקים מסמל את מידת הדין והגבורה והיא זו שעומדת מאחורי כל המלחמות, ובלעם הרשע פתח חזית ישירה מול בורא עולם בדיוק בתחום הזה, ולכן דוקא שם "אלוקים" הוא זה שנגלה אליו, ופינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוא זה שהוציא מהכח אל הפועל את הדין האלוקי באותו יום בו הרג גם את זמרי וכזבי, והרג את בלעם הרשע בחרב מידה כנגד מידה כנגד מה שרצה לעשות לעם ישראל. כשראה בלעם הרשע שפינחס רודף אחריו עשה דבר קסם ופרח לאויר השמים, ובתגובה אמר פינחס את שם ד' הגדול והקדוש ופרח אחריו, אחז בראשו, הורידו לקרקע והרגו תוך שידע שבלעם הוא הגלגול של לבן הארמי, שגם כונותיו כלפי עם ישראל היו זהות ומרושעות.

שאול ריחם על אגג מלך עמלק והשאירו בחיים ואעפ"י שהיה זה חטאו היחיד הודח בגינו מהמלוכה, ובאותו הקשר אמר רבי אלעזר: "כל שנעשה רחמן על האכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא לפרשת מצורע), ואכן אותו שאול התאכזר לאנשי נוב והרגם מאחר וחשד ששיתפו פעולה עם דוד. פינחס לעומת זאת הרג את בלעם הרשע כי הוא ידע בדיוק כלפי מי צריכים להיות מופנים החמלה והרחמים, והרי פינחס הוא אליהו, אותו אליהו הנביא שמגיע לכל ברית מילה של יהודי אף אם הנוכחים שם אינם צדיקים גדולים בלשון המעטה, ולכן מנקים מעוונותיהם של כל הנוכחים כדי שאליהו הנביא יוכל לשהות במחיצתם.

הספקנים שפקפקו בטהרתו של פינחס והתמימות של מעשהו עמדו על טעותם, שהרי מצוה גוררת מצוה, ואם זכה שגלגל ד' להביא ישועה כ"כ גדולה על עם ישראל מהוה הדבר ראיה ברורה לכך שהוא אדם זכאי, שנאמר בגמרא: "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב" (בבלי, תענית כט ע"א).

מיד לאחר שקיבל את האישור לו היה זקוק ממשה רבינו פינחס לקח מיד "רמח" והלך לבצע את המשימה. המילה "רמח" היא כנגד 248 מצוות עשה שכל ישראל קיבלו על עצמם מהקב"ה במעמד הר סיני, כמספר האיברים שבגוף הזכר, ללמדנו על כך שבדומה למצות ישוב הארץ ומצות סוכה בהן האדם מקיים את המצוה בכל גופו, פינחס רתם לצורך המשימה החשובה את כל גופו כשכל איבריו שיתפו פעולה באופן מלא, והדבר רומז לכך שהצליח להגיע לדרגה גבוהה מאוד של התבטלות מוחלטת אל ד' כדי להוציא מהכח אל הפועל את רצונו יתברך, ועשה זאת למרות שידע שמסכן הוא בכך את חייו, מאחר ועפ"י ההלכה "הַבָּא לַהֲרָגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ", כך שלזמרי בן סלוא היה היתר גמור להרוג את פינחס מתוך הגנה עצמית אם היה מבחין שהוא רוצה להרגו.

לא במקרה המקור להלכה הזאת הוא במדרשים שמבוססים על מה שציוה ד' את משה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם" (שם כה, יז-יח), מאחר והוכיחו עד כמה גדולה שנאתם לישראל מתוך זה ששלחו את כזבי בת צור, שהיתה בתו של אחד מנשיאי מדין, כדי שתחטיא את עם ישראל בזמן שחנו בשיטים, וזו אכן הסכימה וזנתה עם לא פחות מאשר נשיא שבט שמעון. איך היא הסכימה למכור את גופה ולבזות את עצמה ועוד בריש גלי? איך נשיא במדין יכול היה להרשות לעצמו להתיר לבתו לעשות מעשה נבלה שכזה? איך אף אחד במדין לא התנגד ולא הביע את מחאתו על כך? אלא שהמהלך כולו מלמד אותנו עד לאיזו רמה הגיעה השחיתות והרקבון הגבוהים שהיו בעם שמסוגל ליזום ולהסכים למעשה בזוי ושפל כזה שהדעת אינה יכולה לסבול בשום פנים ואופן.

סיפורו של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדומה לזה של נחשון בן עמינדב ממחיש עד כמה גדולה השפעתו של הפרט על הכלל ועד כמה גדול כוחו של כל אדם להוות את הסיבה והגורם לגאולה ולכל הישועות אליהן מייחל כל עם ישראל במשך שנים כה רבות.

מה תרצה להיות שתהיה גדול? נביא

בהמשך מתארת התורה: "כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כו, סב) בדומה למה שנאמר על שבט לוי: "וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם" (יהושע יג, לג), ללמדנו על רמת הניתוק שלהם מחיי החומריות והגשמיות ששייכת לעוה"ז ועד כמה מחוברים ודבקים הם ב-ד' יתברך, לנצח, לאינסוף ולעוה"ב כבר בעוה"ז. ניתן לקבל מכאן רמז לכך שפינחס הוא אליהו הנביא, והרי שניהם דמויות נצחיות שדומות מאוד זו לזו, כשיש לא מעט רמזים שמעידים על מידת הקרבה והדבקות שלהם ב-ד' יתברך ולעובדת היותם בני העוה"ב:

מספר הדמויות שתיקן פינחס במעשהו הוא 4 כמניין האותיות בשם הוי'ה ושם אדנות, וגם מספר בניו של אהרן הכהן הם 4, שהרי הנשמות של שתיים מהם התעברו בו. לפינחס ולאליהו יש תכונה משותפת והיא מידת הקנאה שלהם כלפי ד' ובכך הם דומים לו יתברך, כשעל מידת קנאותו של הקב"ה ניתן ללמוד מכמה פסוקים, לדוגמא: "כִּי ד' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא" (שמות לד, יד), וכמו כן דומים שניהם במידת הנקמנות וגם בכך דומים הם לקונם, ככתוב: "אֵל נְקָמוֹת ד' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (תהלים צד, א).

הרצח שביצע פינחס דרש ממנו להביא לידי ביטוי ולהוציא את מידת האכזריות, אך גם כאן הצליח למצוא את צד הקדושה שבה, שהרי בקריעת ים סוף גם הקב"ה הרג אלפי מצרים בארבע מיתות בית דין - סקילה, שריפה, הרג וחנק, וכמובן שעשה את זה מתוך קדושה מאחר וזה היה התיקון שלהם כמו של עמלק יחד עם כל הרשעה, הטומאה והשקר שעתידים להיעלם מהעולם, וניתן להגדיר את זה כחסד שבגבורה. כמו כן נדרש פינחס להפגין עזות וחוצפה כשפנה לגדול הדור, איש האלוקים, משה רבינו, והוכיח אותו בנוגע למעשהו של זמרי בן סלוא, אך גם אלה היו מתוך קדושה ולשם שמים בצורה ראויה ורצויה שעושה הרבה נחת רוח ל-ד' יתברך. כל אלה ממחישים לנו עד כמה יכול האדם לשעבד אף את יצרו הרע ולהשתמש בכוחותיו האדירים לעשיית רצון ד' יתברך בצורה נקיה וטהורה. חלילה לנו לחשוב שמעתה ואילך מצפה מאיתנו ד' ללבוש רק את חליפת הדין ולחפש באילו חוטאים ועוברי עבירות אפשר לפגוע כדי לשמח את אבינו מלכנו מחד ומאידך בשעת הצורך ורק לאחר שמתייעצים ומקבלים אישור מתלמיד חכם אל לו לאדם למנוע מעצמו להופיע את מידת הגבורה של ד' יתברך. אמר אחד הרבנים שמאחר ופינחס התחבר למידת הגבורה בצורה כה עמוקה ועצמתית רצה הקב"ה להחזיר אותו חזרה לאיזון הנפשי הנכון ביחד עם מידת החסד, וזאת אחת הסיבות שהעניק לו את ברית השלום. עכ"ל. שהרי אחד הדברים עליהם מקפידים כל עובדי ד' הוא למתק את הגבורות בחסדים, ו"שלום" הוא אחד משמות ד' וגם בכך ניתן למצוא רמז לכך שפינחס חיבר את עצמו במעשהו לנצח ולאינסוף.

על טהרת לבו וכונותיו של פינחס ניתן לקבל רמז מהפסוק: "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ח), כשאמנם הפירוש של "הקבה" הוא אוהל אך לא ניתן להתעלם מכך שזה נראה בדיוק כמו "הקב"ה", ומכאן שבמעשהו הוא בא אל הקב"ה ולראיה שהוא ביקש אישור למעשיו מגדול הדור שהיה הכי קרוב לאלוקים ומיד לאחר מכן "וידקר", היינו שמעשהו היה מיושר ומבוטל ל-ד' ולרצונו יתברך, כשהעובדה שהמגפה נעצרה בסמוך לכך מהוה ראיה נוספת לכך שמעשהו הביא את הישועה לכל עם ישראל ובכך לעולם כולו.

ניתן להתרשם מגדולתם של פינחס ואליהו לקחת תכונות שמיוחסות ומנותבות בדר"כ למקומות שליליים, להצליח להתחבר לצד הקדושה שלהן ולעשות בהן שימוש חיובי וראוי מתוך מצוה ולשם שמים, שהרי לעומתם יש לא מעט אנשים שמתוך חוסר בקיאותם בהלכות התורה הם "מצליחים" לפגום ולקלקל במעשים שמיוחסים בדר"כ לדברים חיוביים כמו צדקה וחסד. מראשי התיבות של אותם דברים שרוב בני האדם עושים אותם מצד האיסור אך פינחס עשה אותם בהיתר ומתוך קדושה מקבלים רמז לכך שבזכות זה ניקה הקב"ה את עם ישראל מעוונותיהם: "אנקה": אכזריות, נקמה, קנאה, הורה הלכה בפני רבו.

פרשת פינחס מתפרשת על פני 2 פרשיות, מתחילה בבלק ומסתיימת בפינחס ו-2 הוא הרי המספר שמסמל את מיעוט הריבוי ממנו מתחילים לדבר בלשון רבים כמו בשורש "ברך", וכמו ש-2 (ב) באחדות, כך 20 (כ) בעשרות ו-200 (ר) במאות מסמלים את מיעוט הריבוי, וזאת כרמז נוסף לעניין.

יודעים אנו שלעתיד לבוא אחד מתנאי הקבלה לבית מדרשו של המשיח יהיה להיות בעל יכולת להוציא מעז מתוק, היינו למצוא את האור שגלום בתוך החושך ואת החסד שנמצא במידת הדין, ואת המבחן הזה עבר פינחס בהצלחה רבה, והוכיח בכך שהוא אכן ראוי ומתאים להשתייך וללמוד בבית המדרש העליון הזה. רמז נוסף לכך שפינחס הוא בן העוה"ב, עולם הנצח והאינסוף, מוצאים בס"ת של "בן העולם הבא" מהם מתקבל "אמן" שעולה כמניין שם הוי'ה ושם אדנות בגימ'. והרב הרצל חודר אומר שר"ת פינחס בן אלעזר בן אהרן 91 בתוספת מנין המילים. ע"כ. אלא אם נוסיף לר"ת גם את האות הראשונה של הכהן ואז זה יצא בדיוק. וכמו שכותב הבן איש חי גם כמניין "מוח לב" בתוספת מספר האותיות (5) בהקשר למשה רבינו ע"ה (פרשת "בהעלותך" שנה א'). עכ"ל. ללמדנו עד כמה הצליח פינחס לכוון הן את מוחו והן את לבו, שני המקומות העיקריים שמהוים את מקום משכן ד' באדם, לצורך ביצוע המשימה האלוקית במסירות נפש מלאה. שנזכה כולנו בעה"י.

נשאלת השאלה כיצד ניתן להגדיר את מעשהו של פינחס כאצילי והיכן בדיוק ניתן למצוא בו את מידת החסד והשלום? שהרי הרג במו ידיו שני בני אדם כשאחד מהם היה מראשי העם היהודי, ובמבט ראשוני ניתן לזהות פה אך ורק את מידת הדין והגבורה. כמה תשובות לכך ונתחיל מהפרט אל הכלל.

רשעים אף בחייהם קרויים מתים, ואם נאמר שזמרי במעשיו הפך עצמו לרשע, פינחס בסה"כ הביא לידי ביטוי את האמת האלוקית, הוציא אותה מהכח אל הפועל ועשה חסד גדול עם זמרי, שאם אף אחד לא היה עוצר מבעדו, היה ממשיך לצבור עוד ועוד עבירות שהיו נזקפות לא רק לחובתו האישית כי אם לחובת כלל ישראל, כשחוץ מחטאיו היה יכול להכשיל יהודים רבים וטובים ולא רק מבני שבטו אלא מכל עם ישראל כפועל יוצא של אורחות חייו המקולקלים והדוגמא השלילית שהם מהוים, ובכך להרחיקם מאביהם שבשמים, מהתורה ומהמצוות ובכך לנתק אותם מהנצח, מהאינסוף ומהעוה"ב.

זאת אחת הסיבות שעם ישראל לא מאפשר לכל הגויים להתגייר בקלות, מאחר ובמשך כל הדורות מאז אברהם אע"ה עם הקודש תמיד היה עסוק בחיזוק האהבה, היראה והאמונה של עם ישראל לממ"ה, הקב"ה, ובפרט בקרב כל מי שעדיין לא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות בתוך עם ישראל, ובשונה מדתות אחרות עם ישראל מעולם לא הציב לעצמו כמטרה לצרף לשורותיו אנשים מדתות אחרות בהנחה שמניעיהם עלולים להיות תועלתניים ולא טהורים ובמקום מצוות וקדושה עשויים הם להוסיף עבירות וטומאה לכף המאזניים.

התורה מעידה שבזכות מעשהו של פינחס סלח הקב"ה לעם ישראל על כל חטאיהם ומעשי הזימה בהם נכשלו עם בנות מדין ובמקום לכלות את כל עם ישראל הביא עליהם הקב"ה מגיפה ממנה מתו אך ורק 24,000 בני אדם, אותם אלה משבט שמעון שרצו לפגוע בפינחס אך הדבר לא צלח בידם מאחר ואלוקים מנע זאת מהם, ומובן שהיה מחויב המציאות שמתוך חומרת המעשים ינתן עונש כלשהו שישמש את עמו הנבחר של הקב"ה כתמרור אזהרה גם עבור כל הדורות הבאים למען יראו וייראו, וכך יוצא שבזכות מעשה הגבורה של פינחס ניצלו חייהם של מליוני יהודים, ואם זה לא חסד אז מהו חסד? שנאמר: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, יא), וזה מה שנקרא החסד שבגבורה והמעשה הזה החזיר את השלום בין הקב"ה לעמו הנבחר.

מעשהו של פינחס עוזר לנו להבין טוב יותר את דבריו של רבי אלעזר: "כל שנעשה רחמן על האכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא לפרשת מצורע), היות ואם כולם היו מרחמים על זמרי ולא היו לוקחים את העניינים לידיים כפי שעשה פינחס זה לא היה נעצר רק באותה מגפה אלא ממשיך למקום רחב היקף בצורה הרבה יותר משמעותית וכוללת כפי שניתן ללמוד מן הפסוקים.

זמרי בן סלוא תפס בבלוריתה של כזבי בת צור והתריס בפני משה רבינו כששאל אותו: "בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?" והרי בשונה מזמרי שלקח את כזבי באיסור גמור לאחר מתן תורה, משה רבינו לקח את צפורה וגייר אותה בהיתר גמור, ובנוסף היה זה לפני מתן תורה כשבני ישראל כלל לא היו מצווים אז אלא רק בשבע מצוות בני נח כמו כל שאר העמים, שהרי היה זה לפני הכתרתם לעמו הנבחר של הקב"ה, אך כתוצאה מהעזות והחוצפה של זמרי, שבשונה מפינחס מקורם לא היה מהקדושה, נעלמה הלכה ממשה.

לפע"ד אחת הדרכים בהן ניתן לפרש את הדברים היא שמשה רבינו הקדיש כוחות נפש ומשאבים פנימיים רבים כדי להתגבר על הנסיון הלא פשוט שניצב מולו ואף הצליח בכך בעה"י, שהרי תקפו אותו, העליבו אותו והשפילו אותו בפומבי, ולא ע"י אדם פשוט כי אם ע"י אחד מראשי העם המכובדים, ראש שבט שמעון, אך הוא התגבר כארי ובלם את פיו, כדאיתא בגמרא: "הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר 'וְאהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ'" (שבת פח:), ואחד הגורמים שבזכותם העולם מתקיים הוא אנשים שמצליחים לבלום פיהם בשעת מריבה לאחר שמעליבים אותם ופוגעים בהם, כדכתיב: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" (איוב כו, ז) ועל חשיבות הענין ניתן ללמוד מכך שכל תפילת עמידה נחתמת במילים: "וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּום, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה", ולכן אפשר ללמד זכות על משה רבינו על כך שההלכה לא קפצה מיד למוחו כפי שהיה קורה בכל מצב אחר, שנאמר: "העוסק במצוה פטור מן המצוה" כנלמד ממסכת סוכה, וגם כמו שרבי נחמן מברסלב כותב, אין אדם מסוגל לחשוב שתי מחשבות בעת ובעונה אחת, ומכאן ניתן להבין שמשה רבינו לא חטא ולא הזניח שום מצוה או הלכה ח"ו אלא פשוט היה עסוק במצוה חשובה אחרת.

ניתן להעמיד את הדברים בצורה הבאה, שמשה רבינו גרם לכך שהעולם ימשיך להתקיים בזכות כך שהצליח להתאפק ולבלום את פיו, וכל מה שארע לאחר מכן עם פינחס היה פועל יוצא מכך בחינת הנס שבתוך הנסיון, ובזכות זה שלח הקב"ה חבל הצלה לעם ישראל ולמעשה לעולם כולו, וזיכה אדם נוסף בעם ישראל במעשה שיאפשר את המשך קיום העולם כולו במטרה לחלק את המצוות והזכויות ולשתף בהן עוד יהודים כדי לחבר כמה שיותר מהם אל הנצח והאינסוף ב"ה, שנאמר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", מאחר ובלי ישראל ובלי התורה אין העולם יכול להתקיים, שהרי "בראשית" כפי שדרשו חז"ל היא "בשביל ראשית" - בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית, היינו שהעולם לא יכול להתקיים בלי התורה ובלי ישראל, ואכן זה מה שהיה צפוי להיות אילולא היה עושה פינחס את מעשהו ששינה את העתיד לא רק עבור עם ישראל אלא לטובת העולם כולו בכך שגרם לקב"ה לסלוח לעמו הנבחר ולהמשיך לקיימו במציאות האלוקית ובזכות זה יכול היה גם כל העולם להמשיך ולהתקיים, אך אל לנו לשכוח שהכל התחיל ביכולתו המופלאה של משה רע"ה לבלום את פיו ולהימנע מתגובה על עזות המצח של זמרי, שהרי יכול היה לתת לו דרשה שלמה גדושה בסיבות ותירוצים שונים ומוצלחים לכך שנשא את ציפורה לאשה, אך הצליח להתגבר על יצרו ולפעול נגד הטבע האנושי, ולכן הקב"ה אף הוא פעל נגד הטבע וביטל את הגזירה שהיתה מתוחה על עם ישראל, מידה כנגד מידה.

לנו יותר קל לראות את המציאות מזוית רחבה יותר מאחר ולמדנו אותה שנה אחר שנה אך לעם ישראל שהיו שם באותו זמן היתה זו חויה קשה שהעמידה אותם בנסיון כלל לא פשוט, ועלול היה אדם כלשהו לדון את משה רבינו שלא לכף זכות מתוך הסתכלות אנושית מוגבלת, ולחשוב בטעות כיצד זה שהמנהיג של העם הנבחר אינו נותן תגובה הולמת כנגד השאלה החצופה הזאת. ומכאן כל אחד מאיתנו צריך לקחת מוסר השכל, אף שלעתים חושינו המוגבלים קולטים מציאות מסוימת ככשלון של אדם פלוני במצב מסוים מדובר למעשה בהצלחה אדירה בקנה מידה עצום מזוית הראיה האמיתית של ד' יתברך שרואה מסוף העולם ועד סופו ושום פרט ולו המזערי ביותר אינו נעלם ממנו כולל הדברים הפנימיים ביותר כמו הרגשות, הרצונות והמחשבות של האדם.

העובדה שלביצוע המשימה החשובה נבחר דוקא אדם שלא נחשב לאחד ממנהיגי העם מלמדת אותנו שלא רק לראשי העם ומנהיגיו אלא לכל אדם בעם ישראל יש יכולות וכוחות אדירים איתם הוא יכול וצריך לעשות מעשים נעלים ונשגבים המסוגלים לפעול ישועות ולחולל נפלאות, ועד ניתן ללמוד מכאן עד לאיזו דרגה עליונה של נתינה עצמית למען ד' יכול וצריך כל אדם להגיע כשהוא מוכן להקריב למענו יתברך את כל חייו, ובכך לקיים בצורה מפוארת את "וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), ובנוסף עד כמה מוכן האדם להיצמד לאמת האלוקית ולעשות את רצון ד' מבלי לעשות שיקולים תועלתניים פסולים וחישובים מיותרים כגון: "מה יגידו עלי כל העם? איך המעשה הזה יתקבל בקרב כלל הציבור?" כשלפינחס לא היה איכפת לאבד את כבוד הבריות, היחס ודעת הציבור כלפיו כדי לעשות את רצון קונו, והראיה לכך היא שהיה מוכן לאבד משהו הרבה יקר וחשוב - את כל חייו.

החושים שלנו אינם יכולים לאפשר לנו לקלוט את התמונה השלמה כי אם רק חלק מזערי ממנה, ורק לימוד התורה הקדושה והחדרת חכמת ד' אלינו יכולים להעצים את יכולתנו לראות את התמונה כל פעם מזוית יותר ויותר רחבה ולהתקרב עוד ועוד ליכולת של הקב"ה לראות ולהתייחס לכל דבר ועניין במציאות האלוקית.

כשם שלא היה קל לראות את החסד והגדולה שהיו טמונים בעומק של מעשה פינחס לפי הראיה האלוקית, כך גם לא היה פשוט לקלוט את הכוחות הנפשיים האדירים להם הזדקק משה רבינו כדי להתאפק, לוותר ולא להשיב לתקיפה המילולית הקשה שזמרי הפנה נגדו למרות שלא היה בדבריו כל צד של אמת אלא רק נסיון עלוב להצדיק את מעשיו הפסולים שנבעו מכניעתו ליצר הרע. ניתן ללמוד מכאן עד כמה צריכים אנו ללמד זכות על כל אדם וגם על אותם אלה שלא ידועים כצדיקים ואנשי חסד שמרבים במעשים טובים, מאחר ובאמת שאי אפשר לדעת איזה מעשים נעלים הסמויים מן העין הם מצליחים לעשות על בסיס קבוע כפי שידוע רק ליושב במרומים ולהם.

מעניין מאוד לראות שבמקרים רבים כשנגלית לעינינו מידת הדין, השורש של הדברים הוא דוקא במידת החסד ולהיפך, ומעשהו של פינחס מהוה דוגמא מפוארת לכמה חסד יכול להיות כלול במעשה שעל פניו נראה שייך למידת הדין באופן בלעדי. רש"י כותב שבני השבטים היו מבזים את פינחס לאחר מעשהו ואומרים: "הראיתם בו פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל", והרב זמיר כהן שליט"א מסביר שאחד הטעמים לכך שהקב"ה ציין בתורה את יחוסו המדויק של פינחס (בן אלעזר בן אהרן הכהן) הוא שנדע שהן פינחס והן מעשהו שורשם ומקורם במידת החסד והקדושה שמיוחסים לאהרן הכהן שהיה סבו מצד אביו ולא לעבודה הזרה והטומאה שמיוחסים ליתרו שהיה סבו מצד אמו לפני שהתגייר וחזר בתשובה. עכ"ל. זהו לימוד מצוין לכלל הציבור בכלל ולמנהיגיו בפרט עד כמה דעת הציבור אינה צריכה להוות גורם שמשפיע על מעשנו מהרגע שאנו יודעים בבירור שבבואנו לעשות את רצון ד' יתברך, שהרי לא הציבור ברא אותנו, לא הוא זה שמחיה אותנו ובבוא היום לא מולו ניתן דין וחשבון כי אם לפני בורא עולם, וכן על זה הדרך עד כמה נהיה רחוקים מהאמת אם נקבע את דעתנו על אדם כזה או אחר רק על סמך דעת הציבור כלפיו אף אם היא חד משמעית, שאף משה רבינו איש האלוקים נחשד ע"י רבים מעם ישראל בלא מעט עבירות חמורות שכלל לא ביצע.

קיימים גם מצבים הפוכים בהם המציאות מפגישה אותנו עם מעשה חסד מופלא כמו תרומה מכובדת שמעניק אדם פלוני למוסד תורני או לארגון חסד כזה או אחר, כשמצד האמת האלוקית מידת הגבורה היא זו שעומדת מאחורי המהלך כולו, שהרי לא לחינם הכסף נקרא דמים מאחר והאדם מחשיב אותו לחלק בלתי נפרד ממנו ולכן לא קל לו להוציא כספים למטרות כאלה ואחרות, וכשהאדם מתלבט אם לתרום למטרה נעלה ככל שתהיה אם לאו הוא נדרש להשתמש במידת הגבורה ולכוף את יצרו, כשמעשה החסד עצמו הוא השלב האחרון ברשימה שמהוה מדד לכך שהצליח לשנות מטבעו, להתעלות מעל לצד הבהמי שבו ולבטל את רצונו לרצון ד' יתברך.

ישנו מוסר השכל גדול שכל אחד יכול וצריך ללמוד מהפרשה, שהרי הרבה מאוד אנשים שראו את פינחס רוצח שני אנשים זלזלו בכוונותיו ובמניעיו והתייחסו אליו כחוטא ופושע שעשה מעשה מתועב, כשמצד האמת האלוקית מעשהו היה אחד ממעשי הגבורה המפוארים ביותר בתולדות האנושות כולה מאחר והוא נבע מנקיות, טהרת הלב וקנאה אמיתית ל-ד' יתברך כשלא היו מעורבים בו שיקולים תועלתניים, אך גם את המקרה הזה קלטו בני דורו בעדשה האנושית המצומצמת והמוגבלת שלהם כלפי המציאות איתה נפגשו ביחס למבט האלוקי העליון שרואה את התמונה השלמה על כל אינספור מרכיביה.

נמצאים אנו למדים שבבואנו לשפוט כל אדם, גם אם נראה לנו במבט שטחי מהצד שהוא חוטא והדבר נראה בטוח ללא כל צל של ספק, עלינו לקחת בחשבון שאולי הדברים הם אינם כפי שהם משתקפים דרך עינינו, כשבטוח שיש פרטים רבים שחסרים לנו בכדי לראות את התמונה המלאה, בדומה לסיפור המפורסם אודות האבא שנכנס הביתה בידיעה שבנו נמצא שם כשלפתע הבחין שפיו של כלבו מגואל בדם ומיד חשב על הנורא מכל כשמבלי לחשוב הרבה הרג את כלבו, ואז מיד אח"כ בנו רץ אליו וסיפר לו שכלבם האמיץ הציל את חייו מפני הזאב שהתפרץ אליהם הביתה והכלב תקף ונשך אותו כדי להציל את חיי בנו. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להרגיש כמו האבא בסיפור, שהגיע למסקנות מהירות מידי וגזר את דינו של הכלב האומלל בפזיזות תוך התבססות על ניתוח אנושי שנשען על חלק מזערי של התמונה הכוללת.

מידת הגאוה היא השורש לחלק גדול מהמצבים האלה מאחר ובעל הגאוה בטוח שהוא החכם מכל והוא לעולם לא יכול לטעות מאחר והוא הרי יודע הכל וכל החלטה שיקבל היא הטובה ביותר, אך עלינו לזכור שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא נקלטת בכל חושינו, שהרי אחת התכונות הבולטות של כל אחד מהם היא עצם היותם מוגבלים, ומכאן עלינו להתמלא בענוה שתעזור לנו להימנע מלקפוץ למסקנות מהירות ושגויות וללמד זכות על כל אדם, שנאמר: "בַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ" (משנה, סוטה, א, ז), ובכך מגלה הוא בדעתו עד כמה הוא מכיר בעובדה שהמציאות האלוקית האינסופית היא הרבה יותר רחבה ממה שהוא מצליח לתפוס, ובסופו של דבר כשהאדם שופט את האנשים שהמציאות מפגישה אותו איתם הוא למעשה שופט את עצמו.

ד' יתברך הסביר למשה רבינו כיצד לחלק את הארץ לשנים עשר השבטים ככתוב: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" (במדבר כו, נד), היינו שיהיה יחס שווה בין מספר הנפשות שבכל שבטי י-ה לבין גודל הנחלה שיקבלו, כשמוסר ההשכל שיוצא מכאן הוא שאם אלו הם פני הדברים כשמדובר בעניינים חומריים כמו שטחי האדמה שיש בעולם הזמני הזה ק"ו שזה הקו המנחה שצריך להיות גם בכל הנוגע לעניינים הרוחניים, כשכל אדם צריך להגדיר לעצמו את סדר העדיפויות שלו בחיים ולתכנן את סדר יומו בהתאם עם מתן עדיפות ברורה לענייני העולם הבא שהוא עולם הנצח והאינסוף על פני ענייני העולם הזה שהוא זמני וחולף חיש מהר, תוך מציאת האיזון הנכון בין הרוחניות והגשמיות כשאמנם צריכה להיות עדיפות ברורה לצד הרוחני אך במקביל אין להתעלם ולבטל את הצד החומרי לחלוטין אלא לתת לו את המקום והיחס הראויים לו. לכן ידבק האדם בקונו, ילמד את תורתו ויקיים את מצוותיו ובזאת יזכה לחיות את מהותו ולהביא את עצמו לידי ביטוי בצורה המיטבית.

מהמשך הפסוק: "אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ" (שם) ניתן לקבל רמז לעובדה שלכל אדם יש מבנה אישיותי שונה ויחודי ועליו לתת על כך את הדעת ועפ"י זה לעבוד את ד' יתברך בצורה הטובה ביותר בהתאם למבנה הנפשי, האישיות, הכשרונות, היכולות והיתרונות המיוחדים שלו.

יעזרני ד' יתברך לעלות סברה אליה הגעתי מן הפסוקים בתקוה שהיא מיושרת א-ל האמת האלוקית ולכן על הקורא לקרוא את הדברים הבאים בזהירות רבה ולקחת בחשבון שאין מקור לסברה זו עפ"י מה שידוע לי בעת כתיבת מילים אלו. יודעים אנו שכל הפרשה של בלק, בלעם, בנות מדין, בעל פעור, זמרי, כזבי ופינחס היתה לקראת הגעת עם ישראל לקו הסיום של ארבעים שנות הנדודים במדבר שקיבלו כעונש על חטא המרגלים.

עוד ידוע שכל חברה או מסגרת שרוצים להתקבל אליה דורשת עמידה באי אילו מבחנים שמטרתם לבדוק את מידת ההתאמה של המועמד לתפקיד אליו הוא מעונין להתקבל, כשהמבחן האחרון הוא בדר"כ גם הקשה והמורכב מקודמיו כשעמידה בו מזכה את המועמד בתפקיד הנכסף. אם ננסה לחשוב מהו התפקיד הנחשק ביותר בעולם מצד האמת האלוקית נגיע מיד ובפשטות קודם כל לעם הנבחר שמהוה פרומיל מאוכלוסיית העולם ומכאן שעצם ההשתייכות אליו נחשבת להרבה יותר מזכיה בפיס לא רק מבחינת ההסתברות אלא מכל שאר הבחינות, מאחר והאיכות לא נקבעת עפ"י הרוב וכמו במבחנים שבודקים את רמת המשכל, ככל שמתקדמים לרמות הגבוהות ביותר מספר האנשים הולך ופוחת בהתאם. גם בתוך עם הקודש יש מגוון רחב של תפקידים ובתוכם המובחר שבמובחרים הוא האדם שהולך בדרך ד', התורה, המצוות והאבות. להיות אחד כזה זאת זכות אדירה ובנוסף לכך ללמוד, ללמד, לשמור, לקיים ולעשות את כל דברי התורה ורצון ד' בארץ המובטחת זאת זכות נוספת ונעלה כשלעצמה, שהרי לא דומה מצוה שנעשתה בארץ הקודש לכל מקום אחר בעולם כלל וכלל, כדאיתא בגמרא: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים' (ויקרא כה, לח) וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי ע"ב). ברור לכל שכדי לזכות בכל ההטבות האלו העם הנבחר היה צריך לעמוד בסדרה של מבחנים שנועדו לבדוק עד כמה הוא מתאים וראוי לשמש כאותו עם עליו הצהיר ד': "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), להיות אור לגוים, להוות דוגמא ומופת לכל, לגלות את כבוד ד' ולהופיע את אורו בכל עולם.

לכן חשבתי לומר בעה"י שהיה זה רצונו של ד' יתברך בכבודו ובעצמו לנסות את עם ישראל באחד הנסיונות הקשים ביותר, נסיון העריות, והוביל את זה באמצעות דברי בלעם לבלק, כשאמר לו: "אלוקיהם של אלו שונא זימה" ויעץ לו לעשות אוהלים בהם ימכרו כלי פשתן, כשזקנה יושבת מבחוץ ונוקבת במחיר השוק בזמן שבתוך האוהל יושבת ילדה ומציעה לו את אותו מוצר בסכום נמוך יותר כך כמה וכמה פעמים, ולאחר שהוא נכנס משקה אותו ביין, ואז משדלת אותו לזנות איתה ודורשת ממנו לפני זה שיעבוד לבעל בעור ויכפור בקב"ה ובתורת משה (סנהדרין קו ע"א).

במבט ראשוני מהצד זה נראה ההיפך הגמור מרצון ד', אך את ההוכחה לכך ניתן למצוא בלא פחות מחמישה פסוקים בפרשת בלק שחוזרים על אותו רעיון ומחזקים אותו כל פעם בצורה שונה, שבלעם מעיד על עצמו שאינו עושה או מדבר שום דבר על דעת עצמו אלא פועל ומדבר אך ורק עפ"י רצון ד':

"וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק... וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה. וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (במדבר כב, טו-יח).

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי... וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק... הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (שם כב, לז-לח).

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ד' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (שם כג, יא-יב).

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרְכֶנּוּ. וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה" (שם כג, כה-כו).

"וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (שם כד י,יב-יג).

כדי להבין מדוע בשורה התחתונה ניצלו חייהם של עם ישראל והצליחו בכל זאת להיכנס א-ל הארץ המובטחת צריכים אנו להבין היטב מהי התשובה, עליה נאמר: "כשם שהשמן גנוז בתוך הזית כך התשובה גנוזה בתוך החטא", וכשהאדם מזדעזע מהחטא שעשה, מגלה סלידה כלפיו ומתעורר לעשות תשובה, מתכפרים כל עוונותיו מאחר ומגלה הוא בכך את דעתו שהמעשה שעשה הוא חיצוני ביחס אליו, אינו מהוה כל חלק ממנו ואינו מושרש בקרבו, אלא נכשל באופן נקודתי כשנכנע ליצר שבו, ואז התשובה עוזרת לו לטהר את עצמו מאותה עבירה, כשבשמים כלל לא יזכירו לו אותה מאחר והיא נמחקה כמו לא היתה מעולם.

הקב"ה רצה לראות שמתוך עם ישראל יהיה מי שיקום ויביע את התנגדותו הנחרצת כלפי מעשי התועבה האלו, ובעצם סלידתו וקצפו כלפיהם יוכיח עד כמה לכל החטאים והעבירות שכל ישראל עשו בניגוד לציווי האלוקי ולתורה הקדושה אין כל קשר, אחיזה ושייכות אליהם, היות והיה זה הצד הבהמי שבהם שחטא, היצר הרע שהצליח לתעתע בהם ולהכשיל אותם תוך שהוא גרם להם לשכוח שהם בניו הנבחרים, המובחרים והאהובים ביותר של ממ"ה, הקב"ה, כשלמעשה מצד האמת כל ישראל צדיקים, אוהב את ד' ודבקים בו יתברך, במידותיו ובדרכו, ולמי שירצה להקשות על כך ולומר שלא כולם מצליחים להביא את זה לידי ביטוי ניתן לתת בתור דוגמא את אותו איש שמתקשה לבטא את אהבתו כלפי אשתו חרף העובדה שהיא משלימה אותו ובזכותה הוא נקרא אדם ולא פלגא גופא כפי שהיה כרווק, ובנוסף מצילה אותו מן החטא, והביאה לו במסירות נפש ילדים נפלאים ומוצלחים לעולם ואף גידלה אותם לתפארת מתוך הקרבה עצמית אדירה בתוך כל שאר הדברים שהיא מעניקה ועוזרת לו. לא ניתן לומר שהוא לא אוהב אותה מאחר ויש לו את כל הסיבות לאהוב אותה בכל לבו. הוא והיא יוצרים אדם שלם, נשמה אחת, שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב), כשגם כאן חסרון הדעת הוא השורש המרכזי לבעיה, וככל שממלא הוא האדם את עצמו בחכמת ד' שגלומה בתורה הקדושה לומד הוא להתייחס א-ל המציאות כולה לפי תפיסת עולם שמיושרת לחכמה והאמת האלוקיים.

כל ישראל הוכיחו שהם ראויים להיות העם בו בחר ד' ולהיכנס לארץ ישראל לאחר כל שנות הנדודים במדבר וכל זאת בזכות אותו מעשה גבורה אצילי של פינחס. אמנם מעשה של אדם יחיד אך מעשהו ביטא את הרצון הנשמתי האמיתי והעמוק של כלל ישראל, שהרי כל ישראל הוא גוף אחד ומאוחד ונשמותיהם מחוברות לשורש אחד. היה זה כמעין מבחן סיום שנועד לבדוק עד כמה ראוי עם הקודש לעלות כיתה ולהיכנס לארץ הקודש, כשכלל לא דומה מצוה שהאדם מקיים בה לאותה מצוה שחברו מקיים בכל ארץ אחרת, וכשם שהזכות גדולה לאין ערוך בקיום מצוות כך גדולה היא גם החומרה כשמדובר בעבירות שהאדם עושה בפלטרנין של המלך ביחס לכל מקום אחר בעולם, וכך לדוגמא ככל שלאדם יש תפקיד בכיר יותר הן התועלת והן הנזק שהוא יכול לגרום לכלל גדולים יותר בהתאם.

ניתן ללמוד מכאן שאם עבר האדם את הנסיון ששלח לו ד' בהצלחה יצפה לנס, ומעשהו של פינחס כמו זה של נחשון היה לתועלת כלל ישראל מאחר ושניהם פעלו בשם כל העם, מכח כל העם ולמען כל עם ישראל, כפי שאנו קוראים בתחילת שלוש תפילות החובה: "בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל" כשאנו מתכוונים לשתף ולזכות באותה תפילה את כלל ישראל, והדבר דומה לכך שבחתונה האיש עונד טבעת על האצבע של מי שעתידה בקרוב להיות אשתו, כשברור לכל שכל גופו שותף לפעולה הזאת וחפץ בכך אעפ"י שהיא מבוצעת בפועל ע"י שתיים או שלוש אצבעות בדר"כ, וגם אם נראה את חיים שהוא מעוטר בתפילין, אף אחד לא יאמר שרק הראש והיד שלו הניחו תפילין אלא שחיים הניח תפילין כשכל גופו היה שותף למעשה הזה והשתוקק אליו.

הרב רוני בוטה הביא לאוזניי חידוש בשם הרב יהודה שמעוני, שלאחר חטא העגל מתו 3000 בני אדם ולאחר שנפלו בחטא העריות עם בנות מדין מתו 24,000 בני אדם, ללמדנו שחטא העריות חמור פי 8 מעבודה זרה. עכ"ל. גם אם נביא בחשבון את חטא העבודה הזרה שישראל חטאו ביחד עם העריות כמתואר במסכת סנהדרין ונוריד בהתאם 3000 מ-24,000 נישאר עם 21,000, וגם אז היחס ישתנה במעט אך ישאר גבוה מאוד, פי 7, כשעלינו לזכור שמדובר בשתים משלוש העבירות החמורות ביותר עליהן נאמר יהרג ובל יעבור, כשאלה שלוש המצוות הראשונות מתוך השבע שאף הגויים מצווים בהם.

ננסה להעלות סברה שהסיבה לכך שחטא העריות הרבה יותר חמור מעבודה זרה היא שלאדם שעובד עבודה זרה יש את האמונה הבסיסית בכח עליון שברא את העולם ומשגיח עליו וגם את הרצון והמוכנות לעשות את רצונו ולהתבטל אליו, אלא שכמו שיש הבדל גדול בין רצונותיו הטובים של ילד קטן לבין יכולתו לממשן כך גם לעובד עבודה זרה יש פער אדיר בין האמונה השקרית בה הוא אוחז לבין האמת האלוקית, וברגע שהוא יפגש איתה יהיה לו קל יותר להתאים את אורחות חייו ומנהגיו אליה כשם שהצליח לעשות מלך כוזר שבא אליו מלאך ואמר לו: ***"כונותיך רצויים אך מעשיך אינם רצויים" כדאיתא בספר הכוזרי, וביחס אליו לאותו אדם שנגוע בעריות יהיה הרבה יותר קשה לחדול ממעשיו הפסולים מאחר ומידת הבעירה לחטוא שניכרת בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו יכולים להרחיק אותו אפילו מעצם האמונה הבסיסית הזאת, והוא מסוגל לקנות את כל התירוצים שהיצר הרע מספק לו ולהאמין בכל דבר שהדעת אינה מוכנה לסבול רק כדי להמשיך בדרך החטאים.

בנות מדין הצליחו לשכנע את העם הקדוש בעולם לעבוד את אחת מהעבודות הזרות הדוחות והמאוסות ביותר שיש, כשעיקרה היתה סגידה לצואה שגוף האדם מפריש, כשכל בר דעת יתקשה להבין כיצד מסוגל הוא האדם להאמין שהפסולת המסריחה של גוף האדם שהיא הדבר הנחות ביותר ששייך אליו בראה את העולם, שולטת בו ומחיה אותו, וזאת כארבעים שנה לאחר שהעם הנבחר ראה את כוחו ועליונותו של בורא עולם דרך עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, כשהקב"ה נגלה אליהם ברמות הגבוהות ביותר שהאנושות ידעה מאז ומעולם בצורה שלא השאירה שום מקום לספק.

מהעובדה הזאת ניתן ללמוד על גודלו ועצמתו של יצר האדם ומה חזקה משיכתו לעבור עבירות בכלל ולחטוא בחטא העריות בפרט, והרי ידוע שמה שהוביל את עם ישראל לחטא העגל שנחשב לגדול ביותר בכל הזמנים, זה רצונם להתיר להם עריות, ועד היום ישנם אנשים ששעבודם לעבירות שונות כמו עריות יכולה לגרום להם להמציא או להאמין לתירוצים הזויים ולטיעונים עלובים, וזאת רק כדי להשקיט את מצפונם ולהתיר לעצמם להמשיך בדרכם הפסולה והמקולקלת, כשלצורך כך הם אפילו מסוגלים לשכנע את עצמם שאין בורא לעולם ח"ו, שהתורה היא המצאה של בשר ודם ולהאמין לעובדות מופרכות פרי מוחם של אפיקורסים חסרי כל אמונה, תוך התעלמות מוחלטת מכל ההוכחות החד משמעיות שהקב"ה שתל בתורה ובכל הבריאה, שיכולות להוביל כל אדם א-ל החכמה והאמת האלוקיים אם רק יחפש אותן, אלא שאחד הדברים שמקשים מאוד על האדם להתחיל בתהליך החיפוש אחר האמת הוא הפחד שכאשר יפגש עם האמת האלוקית במלוא הדרה יצטרך לשנות את כל חייו מקצה א-ל הקצה ולהתאים אותם א-ל רצון ד' יתברך תוך ויתור על חלק בלתי מבוטל מתענונוגת החיים וההנאות האסורות יחד עם שאר המנהגים וההרגלים השליליים שלו שמנוגדים לדרך ד', התורה והמצוות.