'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל' (משנה תענית פרק ד משנה ו) 'הובקעה העיר בי"ז הוה? והכתיב (ירמיהו נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר" וכתיב בתריה (ירמיהו נב, ז) "ותבקע העיר" וגו'? אמר רבא: לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה. דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו' (תענית כח,ב). 'והובקעה העיר. כתיב (ירמיה לט, ב) "בתשעה לחדש הובקעה העיר" ואת אמר הכין? א"ר תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן. הה"ד (יחזקאל כו) "ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח", מהו האח? אין תימר בא' באב, עדיין לא נשרף! אין תימר בא' באלול, ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור? אלא קלקול חשבונות יש כאן. ר' יוחנן ורשב"ל, ר' יוחנן אמר: למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות, באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו, אמר: יעשה זה ראש לחשבונות. רשב"ל אמר: למלך שהיה יושב ומחשב חשבונותיו, באו ואמרו לו: נשבה בנך ונתקדש, אמר: יעשה זה ראש לחשבונות. רבי מנא בעי: ניחא נתקללו לשעבר דילמא להבא? בין כמ"ד בתשעה לחדש, בין כמ"ד בי"ז מה ביניהון? כ"א יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ"ק' וכו' (יר תענית ד,ה). חלקו חז"ל האם הובקעה העיר זה דווקא השניה, אבל הראשונה היתה בט' בתמוז, או שניהם הובקעו ביז בתמוז רק שהיה קלקול בתאריכים בגלל הבלגן והצער. ניראה שחודש זה קשור לצרות, שבו נשתברו הלוחות ולכן מגלגלים יום ליום חייב(גם בית ראשון למ"ד קלקול חשבונות), או לחודש זה שהוא חייב [כיון שמשה היה ארבעים יום, שזה יותר חודש אז יותר מחודד שיש עניין לרעה בחודש ולא רק ביום]. ניראה שבשם החודש רמוז חלק הצרות. ש'תמוז' אותיות 'תמ-וז' שניגמר זמן הרחמים (וז=יג בגימטריה) שמכפר על העוונות, שהתגלה בי"ג מידות הרחמים בהקשר לשבירת הלוחות: "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים, וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה', ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות לד, ד-ז) שכאן בעקבות חטאיהם קם עניין שבירת הלוחות והעלה רעה ליום (\חודש) זה, ולא התחשב ברחמים והביא רעה לעולם. וכך במקום "תם" מלשון תמימות-שלמות, שהתכפר ונעשו כתמימים בעקבות מידות הרחמים, נעשה מלשון סיום-תם (וכן אותיות 'מת' שכשתם וניגמר העניין נעשה כעין מת) ולעתיד הם יהפכו לששון ושמחה שיתברר שנעשו כדי לתקן אותנו ואת העולם (ראה 'התעניות ייהפכו לימים טובים ב'לזמן הזה' ממרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) שאז נעשה שוב 'תם' מלשון תמימות ויושר. עוד ניראה שבית ראשון נחרב בשל אי שמירת השמיטה: 'אמר משה: ריבונו של עולם, למה נמכרו ישראל למלכויות הללו? אמר לו: מפני שהן מחללין את השביעית, שנאמר: "ויגל השארית מן החרב" וסיפיה דקרא "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה עד מלאות שבעים שנה"' (תנחומא בהר סימן א) [וכן בקיצור בגמ' (שבת לג,א): 'בעון... והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן... בשמיטין וביובלות כתיב (ויקרא כו, לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" וגו' וכתיב (ויקרא כו, לד) "כל ימי השמה תשבות”'). וזהו 'תמו-ז' ניגמר הזמן שה' סלח על חילול שמיטין ויובלות, ז=7, רמז לשמיטה, וכן ליובל לאחר שבעה שמיטות. ולכן אז נעשנו בגלות שבעים שנה, כנגד השמיטות והיובלות שחיללו: '"אז תרצה הארץ את שבתותיה" אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא. ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי, שנאמר "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... כל ימי השמה תשבות" ' (ספרא ויקרא כו,לד) [ראה פרוט ברש"י על הפס' הזה]. וגם ז' בגימטריה 7, והוא גימטריה קטנה של שבעים, שהיה זמן עונש גלותם, שאז ה' פסק מלסלוח והחיל את העונש של גלות שבעים שנה, וכן תמו השמיטין ויובלות שהעביר על חילולם עד שהגיע לסך שבעים פעמים שחיללו. בגמ' מובא בהקשר לגלות: 'בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן, שנאמר (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ" וגו' וכתיב "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה" וגו' וכתיב (ויקרא יח, כח) "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה"' וגו' (שבת שם) הרי שבפס' שמלמד על הגלות בשל גילוי עריות מרומז ההקשר לשבעת העממין שכבשנו, ניראה זהו מרומז ב'תמו-ז' שניגמר השלב שה' העביר על חטאינו שעשינו כמו ז' העממין, שזהו חטא גילוי עריות. בית שני נחרב על שנאת חינם: '… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא ט,ב) ניראה שזה מרומז ב'זמו-ת' שהאמהות היו בעלות מידת החסד, כמו שמובא '… מסר לה סימנין. כי קא מעיילי לה ללאה סברה השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב (בראשית כט, כה) "ויהי בבקר והנה היא לאה" מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא' (ב"ב קכג,א) ואף בנו יש את אותו מידת הרחמים והחסד 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנים' (יבמות עט,א) שירשנו מהאבות והאמהות, ולכן כמו שרחל מסרה סימנים בשל רחמיה על לאה, אף בנו יש סימנים של רחמים. ואילו בבית שני שהיו שונאי חינם, ביטלו בכך את הסימן הזה של הרחמים, וכעין שהוכיחו שאין בנו מאבותינו ואמהותינו מידה זאת, וכך הביאו את עונש הגלות, זהו 'זמו-ת' שכעין עדים זוממים, שמוכח שהעדות איננה נכונה, כך היה ניראה שהעדות שבנו, הסימנים שבנו, הוכחו כלא נכונים ח"ו, וזהו 'זמו' מלשון זומם, 'ת' בגימטריה קטנה 4 כנגד האמהות, רמז לנעשה אצל האמהות, בין רחל ללאה במידת הרחמים. ואף ת' רומז לגלות מצרים שהיתה צריכה להיות ארבע מאות שנים "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג) ויצאנו אחרי 210 שנים, שקוצרה הגלות. ומובא 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים" וגו' ' (סוטה יא,ב) הרי שיצאנו בזכות הנשים, שעשו חסד עם בעליהן כמו שמובא בגמ', ולכן זכו לצאת בזכותן. ואולי אפילו בזכות חסדיהן ה' עשה חסד עם ישראל וקיצר את הגלות, וזהו 'בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור' שמדוע מדגיש 'אותו הדור'?- אולי בא לומר שהם קיצרו את הגלות, וזהו בדור שלהם ולא כמה דורות אח"כ- לאחר ארבע מאות שנה. ומימלא כשבנ"י חטאו בשנאת חינם, כעין התבטל כח החסד והרחמים, ש'זמו-ת' ביטלו את הקיצור של ת' שנים שבמצרים, ולכן כעין יצאו להמשיך את הגלות שקוצרה. ולכן זהו "צום הרביעי" (זכריה ח,יט) 'צום של תמוז שהוא רביעי לחדשים' (רש"י), כרמז לארבע אמהות, כמו שאמרנו. ולכן בו החל התהליך של החורבן, שהובקעה העיר (עיר זהו ההיפך מהנשים שהיו יוצאות לשדה לבעליהן, ולכן ביקעה העיר, כעין שמפנה לשדה שבחוץ, רמז למה שפגמו), ולאחריו בא חודש 'אב' שהוא תחילת הגלות ממש, אב לגלות, וכך אותיות 'בא' שכיון שלא שבו בתשובה בא אליהם עונש הגלות בפועל ממש, בשלמותו. עוד נראה, שכעין בטל החיבור שבין בנ"י והקדושה ולכן ירדו לגלות, וזה 'תמ-ו-ז', ש-ו' זהו יום שישי, שרומז ליצירת האדם, ו-ז' הוא שבת שרומז לקדושה בעולם, שכעין נעשה ניתוק בין הקדושה לבין האדם, תם החיבור שביניהם. וכן "יום השישי" רומז למתן תורה 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א) ובזכותה בא מנוחה לעולם, 'ואומר (שמות לב טז): "והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת", אל תקרא חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב) וזהו כשבת שהיא המנוחה בעולם, והיא קשורה לקדושה ותורה 'רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' (יר' שבת טו,ג) ולכן תורה ניתנה בשבת 'ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל' וכו' (שבת פו,ב) בשל החיבור של מנוחה ותורה וקדושה, וכיון שחטאו ועברו על התורה, נענשו בגלות, שהיא ההיפך ממנוחה (וכן כעין העולם חוזר לתוהו ובוהו), וזהו שכעין תם החיבור שבין שישי לשבת. ולעתיד יהפך לשמחה, שיהיה 'תום-ז' תמימות בשלמות של השפעה של קדושת השבת והתורה בעולם. וניראה ש'תמוז' בא"ת ב"ש זהו 'איפע' כעין 'איפ(ה) ע' איפה קדושת בנ"י המתגלת בשבעים זקנים המייצגים את כלל בנ"י בקדושתו. וכן איפה ע' השמיטות ויובלות, שחיללו ולא קיימו אותן, ולכן איפה הן. וזה בגימטריה 'צא-ע' שיצאו כעונש לשבעים שנות גלות בבל, וירדו לגלות כעין בני יעקב שירדו לגלות מצרים בשבעים נפש, כך גם הם יוצאים לגלות כעין המשך גלות מצרים שקוצרה, כמו שאמרנו. וכן 'צא' בשל 'ע' שאין את החיבור בבנ"י, שיש שנאת חינם, כמו שירדו בשל מכירת יוסף.