'איזהו גיבור? הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר".' (אבות ד,א). מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הביא את המשנה הזו בהקשר לכנס לזכר חללי מלחמת יוה"כ ('מלחמת יוה"כ' ב'משנת הגורן') כדי לומר שעלינו להיות חזקים בכוח וברוח, ולהאמין בהשגחה העליונה עלינו לטובה, אז נקדש את ה' ע"י חיינו' וכו'. ראה שם חיזוק גדול לאמונה על אף הכאב בחללים (ממש מרומם. וזה חשוב במיוחד בימנו כשמשתמשים חסרי אמונה בחללי צה"ל הי"ד בכדי לפגוע בצדקת דרכנו). והנה באבות דר"נ מופיע המשנה בנוסח 'איזהו גיבור שבגיבורים' (כג,א). בפשטות כוונתו לומר, שמי שהוא גיבור, הוא באמת גיבור, שלא בא למעט מגבורתו, אלא בא לומר שיש יותר גיבור ממנו, שזהו כובש את יצרו. או יותר מזה, הברטנורא מפרש 'הכי הוי פירושא דקרא: טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר, לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר, מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו, מושל ברוחו ואינו הורגן' הרי שמדבר על גיבור שהוא כובש יצרו (ולא על סתם כובש יצרו), מימלא בזה יותר מדוייק דברי האבות שר"נ, שמדגיש שמדובר על גיבור שבין הגיבורים (ולא סתם אדם). ואולי אפשר להוסיף בעומק משנה זו, שמדובר על גיבורים, ובהם יש חשיבות לענוה, שכובש את יצרו מגאוותו ככובש (שבאופן טבעי גורם לגאוה). שהנה נאמר "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד,ו) שיש החושבים שמכאן שאין לנו לעשות כלום בענייני גבורה, אלא הכל ה' יעשה מעצמו. אולם כבר מרן שר התורה הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א (שם, במשנת הגורן) וגם מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה' 'על מה נקבע חנוכה') מסבירים שכוונת הפס' היא שלא רק בכוח ובחיל, אלא דווקא כשהכוח והחיל בא עם רוח ה', עם אמונה בה', אז יש בה חשיבות. וברור שזהו הפשט בפס', והנה מפרש רש"י: '"כי אם ברוחי" - אני אתן רוחי על דריוש ויניח לכם לבנות ולעשות כל צרכי יציאת הבנין משלו, ולעזור אתכם בחטין ויין ושמן ועצים, כמו שמפורש בעזרא, ולא תצטרכו לעזרת אדם' הרי שה' עוזרם, אבל הם צריכים לפעול לבנות. וגם אצל משה נאמר "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב,יב). הרי שהפעיל כוח (ולא נתן שה' יעזרהו לבד) וזה בא ע"י: '"ויך את המצרי" במה הכהו? יש אומרים: המגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו. יש אומרים: הזכיר עליו את השם והרגו' (תנחומא שמות סימן ט) שבא לומר שהפעולה השלמה נעשית ע"י שילוב של כוח פיזי ואיתו כוח רוחני, שהשלמות זה בשילובם. ניראה שלזה בא לרמוז ב'איזהו גיבור הכובש את יצרו' שע"י שהגיבור הוא עניו הוא מתחזק בגבורה, ולכן הוא ה'גיבור שבגיבורים'. שהענוה גורמת לו להתקשר לקדושה ובכך ראוי שתחול בו הגבורה (להיפך מבר כוכבא 'ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף'. איכה רבה ב,ד) וזהו "כי אם ברוחי" ברוח הענוה, כעין "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" (במדבר יא,יז) ואמרו בספרי: 'ואצלתי מן הרוח. למה משה דומה באותה שעה? - לנר שמונח על גבי מנורה, ודלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר אורו כלום' (וכן ברש"י) שמדוע דימו לנר ע"ג מנורה, ולא סתם לנר שמדליק נרות אחרים? אלא שבאו לומר שהנר של משה הוא בעצם מה', שהרוח שנאמרה בו הוא במקורו רוח ה' (וה' הוא המנורה, והנר הוא משה), ועל משה נאמר "והאיש משה עניו מאד מכל אדם" וגו' (במדבר יב,ג) ניראה שבא לומר שזהו אותו רוח ה' שתלויה בענוה (אמנם הרוח שנאמרה הכוונה לרוח נבואה וחכמה, אולם ניראה לרמז על חיבור לרוח שמתגלה מה', כאותו שורש רוח, שמשפיע לעולם, כמו דרך הנביאים). וזה משום '"ואת דכא ושפל רוח" רב הונא ורב חסדא: חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא. ומסתברא כמ"ד אני את דכא, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה' (סוטה ה,א) 'אתי דכא - אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא: אני את דכא - אני מרכין שכינתי אצלו' (רש"י). הרי שע"י הענוה מתקשרים לשכינה. לעומת זאת 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם' וכו' (שם). הרי שבגאוה גורם לסילוק השכינה, ובענוה מתחבר אליה, ולכן כדאי לגיבור להיות בעל ענוה, שבכך מתבטא שכובש את יצרו (מגאוה), ולכן דווקא אחד כזה ראוי לגבורה. וניראה שמרומז בפס' בבמדבר כא,יד-כ שמופיע שם על הנס שמתו אויבינו (ראה שם ברש"י) ובהמשכו על המקומות דרשו חז"ל: 'א"ל: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות. ואם מגיס לבו הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר ומבמות הגיא" וגו' (עירובין נד,א). שניראה שדרש זה על חומרת הענוה וחיבורה לתורה קשור לענייני הנס ונצחון על אויבינו, שע"י חיבור בענוה ניגרם חיבור לקדושה, ואז יש לנו עזרת 'רוח ה'' לנצחון, שלכן מופיע לאחריו מלחמת סיחון ועוג שהיו החזקים ביותר, כדי לומר שע"י הענוה מתגברים גם על החזקים ביותר. וזה קשור גם לתורה (שבגמ' למדו בהקשר לתורה שצריך ענוה) שגורמת לנצחון (כמובא בכמה מקורות חז“ל), לכן יש חשיבות שבעלי תורה הם שיצאו עם הלוחמים (כמו שמופיע בכמה מקורות שהיו יוצאים הת"ח) כדי להשפיע כח לנצחון. וזהו ניראה "ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר יד,מד-מה) שלשם מה נאמר שמשה והארון לא יצאו, הרי זה ברור אחרי שמשה אמר מקודם שלא לעלות כי לא יצליחו?- אלא בא לומר שכאן לא יצאו, אבל בדר"כ משה והארון כן היו יוצאים למלחמה כדי להשפיע קדושה לנצחון, שהארון מייצג את קדושת ה' והתורה, ומשה מייצג את התורה והענוה, שאלו חשובים לנצחון. ונאמר בגמ': 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולם בני יפת תואר היו, וכולם מסתפרים קומי ומגדלים בלורית היו, וכולם יושבים בקרוניות של זהב, והיו מהלכים בראשי גייסות. והן הן בעלי אגרופים של בית דוד?- דאזלי לבעותי עלמא' (קידושין עו,ב) הרי שבני דוד שהיו לא מיוחסים (מיפת תואר) היו מאוד חזקים, ובכ"ז הם לא היו לוחמים אלא רק יצאו להפחיד, אבל את המלחמה עצמה עשו המיוחסים, כיון שהמלחמה תלויה בחיבור עם בקדושה (ולכן מופיע "חוקת התורה").