"ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימתו גם הם גם אתם" (במדבר יח,ג) 'תניא נמי הכי: "ולא ימותו גם הם גם אתם" אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינן במיתה אלא באזהרה. אמר אביי: נקיטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה, שנאמר (במדבר ג, לח) "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד" וגו' "והזר הקרב יומת", מאי זר? אילימא זר ממש, הכתיב חדא זימנא, אלא לאו, זר דאותה עבודה. מיתיבי: משורר ששיער ומשוער ששורר אינן במיתה אלא באזהרה. תנאי היא, דתניא: מעשה בר' יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר מיתה היא וגזרו בה רבנן, ומ"ס אזהרה היא ולא גזרו בה?- דכ"ע אזהרה היא, מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן, ומר סבר לא גזרו ביה רבנן' (ערכין יא,ב). יוצא שנישאר קושיא לאביי. והנה הרמב"ם פסק כאביי: 'וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים, שנאמר "גם הם גם אתם", וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר, שנאמר "איש איש על עבודתו ואל משאו”. לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים, שנאמר "ולא ימותו" אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה' (כלי מקדש ג,י-יא) כיצד פוסק נגד הגמ'?- באמת הראב"ד העיר על כך במקום. והנה הכ"מ מאריך מאוד כדי לתרץ את הרמב"ם, ומעמיד שהרמב"ם פסק שאביי מפרש את הברייתא כמחלוקת לעניין מיתה (שלא כהמשך הגמ') וכיון שהוא אחרון אז הרמב"ם פסק כמותו, ועוד שגרסת הספרי מוכח כאביי. אלא שהתקשה כיון שזה נגד המשך הגמ', ולכן העמיד שלרמב"ם היתה גרסה אחרת בגמ': 'וצ"ל שבגירסת רבינו לא היה מסיים וגזרו בה רבנן אלא הכי גריס מ"ס מיתה היא ומ"ס אזהרה'. והוסיף: 'ומצאתי בספר המצות לרבינו וז"ל: לשון סיפרי "אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו" אזהרה שמענו עונש מניין? ת"ל "ולא ימותו". אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מניין? ת"ל "גם הם". מעבודה לחברתה מניין? ת"ל "גם אתם". ביקש רבי יהושע לסייע את רבי יוחנן ב"ג בהנעלת דלתות, אמר לו: חזור בך שאתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. הנה התבאר כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה בידי שמים. וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים, אבל אם עבדו אינם במיתה אלא במלקות. ובמכילתא "אל כלי הקדש" יכול אם נגעו יהיו חייבים? תלמוד לומר "על עבודתו" משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה. אין לי אלא הלוים על ידי כהנים, כהנים ע"י לוים מניין? ת"ל "גם אתם", ושם אמרו הכהנים ע"י הלוים במלקות והלוים ע"י הכהנים במיתה. עכ"ל' והתקשה איפה מובא בספרי שכהנים שעבדו כלוים במלקות ולא מיתה? והסביר ע"פ ההמשך בדברי רבי, ראה בדבריו. והת"ת על הפס' הסביר את שיטת הרמב"ם, שכיון שאביי נקט בלשון 'נקטינן' אז הרמב"ם פסק כמותו, כיון שזה לשון של 'מסורת קדומים וקבלה מדור דור'. והנה ההסבר של הכ"מ יפה מאוד, אולם קשה לקבל שלרמב"ם היתה גרסה אחרת בגמ', כאשר בכל הגמ' שלנו גורסים כגרסתנו. ולכאורה לדברי הת"ת קצת קשה, שאם דברי אביי הם מסורת קדומים, אז מה פתאום הגמ' מעמידה אחרת את הברייתא, הרי כיון שיש מסורת שלוי שעבד עבודת לוי אחר (שוער ששר וכדו') חייב מיתה, אז מה פתאום שנעמיד אחרת את הברייתא?. ומה שפרש הכ"מ את הרמב"ם בעניין כהן שעבד עבודת לוי במלקות בלבד, זהו פירוש יפה, אולם כיון שהרמב"ם לא הביא את ההמשך אז לא כ"ך משמע שלמד מההמשך. ועוד, שמי אמר שרבי סובר בדיוק כמו הת"ק, אולי רק מודה לו לעניין שלוי בעבודת כהן חייב מיתה ('שענושין ומוזהרין'), שעל זה אומר בראש דבריו בלשון שמשמע שמודה לת"ק, אבל מה עונשו של כהן שעובד עבודת לוי, לא דיבר כלל? או, שרק אמר שמודה לת"ק לעניין שאסור כהן בעבודת לוי ולהיפך, ולוי בעבודת לוי אחר, אבל על עניין עונש לא דיבר (והלשון 'שענושין ומוזהרין' לא קשור לדבריו שדומה לת”ק)?- לכן ניראה שהרמב"ם לא למד זאת מהספרי, אלא כמו שמביא בסוף דבריו 'ושם אמרו הכהנים ע"י הלוים במלקות והלוים ע"י הכהנים במיתה' משמע שמהמכילתא הוציא את ההבדל בין דין לוי לכהן, שלזה הביא את המכילתא ולא הסתפק בדברי הספרי, ומימלא מה שאמר לאחר דברי הספרי 'אבל אם עבדו אינם במיתה אלא במלקות' לא למד מהספרי, אלא מוסיף זאת על מה שיוצא מדברי הספרי 'הנה התבאר כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה בידי שמים. וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים' אבל מה דין הכהן בעבודת לוי לא נילמד מכאן, וזאת מוסיף 'אבל' וכו' ולזה הביא ראיה מהמכילתא. והנה בגרסת הספרי שלנו מופיע כמו בגמ', אלא שבגרסת הילקו"ש על הפס' שלנו (רמז תשנב) מופיע הספרי כמו בגרסת הרמב"ם. ומימלא ניראה שלמד זאת בדברי מדרשי ההלכה, ולא היתה לו גרסה אחרת בגמ', שאחרת היה מביא גם אותה אם היא פשוטה כמו שמביא הכ"מ. ואת הגמ' למד שלא באה לומר שיש לדחות לגמרי את דברי אביי, אלא שמהברייתא הזו שהביאו אין הוכחה שזהו מחלוקת תנאים, אבל כיון שאצלנו יש את הברייתא של הספרי שמפורש כמו אביי אז אנו מעמידים שזהו מחלוקת תנאים, ולכן נישארים שדברי אביי כמו בהעמדה שזהו מחלוקת תנאים. ולכן אנו פוסקים כאביי ע"פ גרסת הספרי והמכילתא, כיון שבספרי לא מובא במפורש שכהן שעבד עבודת לוי חייב מיתה, ולכן מעמידים כמו במכילתא, שדווקא לוי שעבד עבודת לוי אחר חייב מיתה, כמו שאומר אביי והמכילתא (שלא כברייתא הראשונה בגמ'). ואמנם אביי לא אומר מה דין כהן שעבד כלוי, אולם כיון שחולק על הברייתא שלפניו, אז העמידו הרמב"ם כמכילתא שחולקת על הברייתא, ובפרט שיש כאן דיוק בפס', וכיון שאביי לא מקבל את דיוק הברייתא אז מקבל את דיוק המכילתא ('אמרת: "הם" - הם עליהם במיתה ואין אתם עליהם במיתה. "אתם" עליכם במיתה ואין אתם עליהם במיתה'. בילקו"ש שם). או שיכל אביי שלא ללמוד את הדיוק שבסוף הברייתא למעט מיתה בלוי בעבודת לוי אחר (אלא רק הלימוד ההתחלתי 'אתם בשלהם והם בשלכם במיתה') ומימלא כולם במיתה (שגם הם וגם אתם תמיד במיתה), מזה שלמד מפס' אחר משמע שלא למד לערבב למיתה, ולכן גם לא למד מיתה לכהן אלא רק מערבב הכל ללאו [בלוי שעבד ככהן זה פשט "ולא ימות"] (ודוחק). ואולי למד שלכן לא נאמר בגמ' בדחיה 'לא, דכו"ע' וכו' שמשמע שחוזרת בה אלא ישר 'דכו"ע', לומר שעדיין מעמידים שזה מחלוקת תנאים גם אם אין הוכחה מהברייתא שהביאו, כיון שידעו שיש את הספרי, ומה שדחו זה דווקא מנוסח הברייתא הזו, שרצו להעמיד גם אותה כהוכחה למחלוקת תנאים, ודחו. או שלא היתה להם את גרסת הספרי, אלא באו לומר שאין הוכחה שיש מחלוקת תנאים, אבל עדיין נישארו בהעמדה הזו (ולכן לא אמרו 'לא..'). וכיון שלא נאמר במפורש שחלקו על אביי, ובפרט שאומר 'נקטינן' משמע שכך מקובל אצלם (שפרושו שמקובל אצל החכמים) לכן פסק הרמב"ם כאביי. וניראה שיש ללמוד מדין זה, שאדם צריך ליזהר שלא לקחת דברים בקדושה שאינם לדרגתו, שזה מה שעשה קורח, חשב שדרגתו היא של כהן (וכך משמע בילקו"ש שאומר 'לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן, הזהיר עליו הכתוב את כל הענין') ובזה פגם בקדושה. וכן בסיפור: 'ת"ר: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם ר"ע: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר (תהלים קא, ז) "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום' (חגיגה יד,ב). שר"ע היה בדרגה שראוי ליכנס לפרדס, כמו שלימד לאחרים מה ראוי לעשות ('כשאתם מגיעין..') אבל אלו שלא היו בדרגה זו עשו שלא כראוי וניפגעו (מוות,שגעון וכפירה). שלא כאותם (שמסופר שם קודם) שלמדו סודות, והיו בדרגה שראוי להם לדרוש. ואולי לכן 'ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו' (משנה חגיגה ב,א) 'ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו - אפילו לאדם אחד אין דורשין במרכבה, אלא אם כן מכיר בו הרב שהוא חכם, שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו' (ברטנורא). כיון שזה כ"ך דרגה גבוה, אז כל אחד דרגתו בו בלבד, ולכן מותר ללמוד ולהבין רק לעצמו. וכן בני אהרן מתו כשעשו מעשה שכעין מחליפים את מקומם של משה ואהרן רבותיהם (הורו הלכה בפני רבם). כך שיש ליזהר שלא לקחת מה שמעל דרגתו שבכך מקלקל, ולכן ראוי למיתה כלוי שעבד עבודת כהן, או אפילו לוי שעבד עבודת לוי, שהם שני דרגות שוות אבל שונות, שאין לקחת דרגה שאינה שלך, שזה מקלקל את הדרגה וראוי למות (כמו העוסקים בקבלה וקמעות ואינם מבינים בזה ומקלקלים במקום לתקן). ומצד שני, יש ליזהר כן לקיים את דרגתו שלו, שזהו ככהן שעבד כלוי, שזה פחות מכהונה, שעבר בלאו. ולחולקים על הרמב"ם זה כ"ך חמור עד אפילו חייב מיתה על כך, אולי שמקלקל את הדרגה הפחותה בכך שמערבה עם דרגה עליונה יותר, או שכיון שאין זה דרגתו אז הוא כמיותר בעולם, שלא עושה את המיועד לו, ולכן אחד כזה לא ראוי לחיות כיון שלא עושה את שליחותו הראויה, או שכיון שדרגתו גבוה יותר והוא מבטלה יש בזה משום ביזוי לקדושה הגבוה [מעין יונה שלא רצה להתנבא על נינוה]. (כמובן שכוונתנו היא שזה בא לרמז לעניינים אלו, ולא שיש בזה ממש לימוד לזה, אלא יש בזה כעין דוגמה על דרגות הקדושה בעולם).