חג שבועות מוגדר בתפילה כחג מתן תורתנו, אולם לכאורה יש בעיה עם שם זה כיון שיש מחלוקת מתי ניתנה תורה, בו' או בז' סיון (שבת פו,ב) מימלא לדעת ר"י שבז' ניתנה אין זה תואם את חג שבועות שהוא בו' סיון, ואף לשיטת חכמים, הרי כשקידוש החדשים הוא ע"פ הראיה, אז שבועות יכול לצאת גם ב-ה' או ב-ז'?- וראה מאמר ארוך ומברר היטב של מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המועדים' ('חג שבועות כחג התורה') שמסביר שזה חל תמיד בחג שבועות ע"פ התאריך או ע"פ ספירת העומר או ע"פ הזמן שהיה ראוי לינתן בו התורה. אולם מדוע בכלל שנחשב ע"פ הראוי לינתן (שלא ניתן בו)? בפשטות יש בזה עניין חשוב מאוד, שבצורה שכזו יוצא שתמיד יחול חג שבועות בהקשר למתן תורה, לכן כך התגלגלו הדברים בזמן מתן תורה, כדי לחבר את שבועות לעניין מתן תורה. אולם אולי אפשר שיש כאן עוד עניין, שהנה בספירת העומר סופרים 49 וחל שבועות בחמישים בלי ספירה בו, ניראה שרומז לעניין התורה, שהנה משה רבנו שהוא מוסר התורה היה בדרגה של 49 '..רב ושמואל, חד אמר: נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים"' וכו' (ר"ה כא,ב), והנה ידוע בשם החיד"א שר"ע הגיע לשער החמישים (ע"י מסירות נפשו), מימלא ניראה ששער ה49 הוא השלמות של התורה שבכתב, ואילו שער ה50 הוא השלמות של התושב"ע ולכן לא התגלה אצל משה אלא אצל ר"ע. מימלא מתן תורה שעניינו מסירת התורה, עיקרה מסירת התורה שבכתב, שלכן ניתן ע"י משה, ואמנם יחד איתו נתנה התושב"ע, אולם העיקר הוא התורה שבכתב שירדה משמים לארץ, ואילו התושב"ע עיקרה בהתגלות והתחדשות כאן. לכן סופרים 49 כנגד הזמן לקבלת התורה, ובחמישים לא סופרים, אבל הוא מתגלה בניצוץ ע"י תשובת משה לטענת המלאכים: 'ואריב"ל: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם (תהלים ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים". אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להן תשובה. אמר לפניו: רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו, ט) "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו" ואמר ר' נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?' וכו' (שבת פח,ב). ניראה שרומז שהמלאכים ראו בתורה כדבר עליון שאין בו קשר לאדם, ובא משה והוכיח שהתורה קשורה לאדם, שקשורה לחלקו בתושב"ע, שהתורה צריכה להתגלות כאן, כפי שמתגלה בתושב"ע (שהויכוח היה מי עיקרי מעלת התורה בכתב העליונה או התושב”ע שמחברת את התורה לכאן), ולכן ה' עזרו להשלים אותו החוסר של "ותחסרהו מעט מאלקים". (לכן דברי ריב"ל קשורים לנאמר קודם בשמו, שפרחו נשמותיהם של ישראל, לרמז על הקשר לתושב"ע הקשורה לנשמות בנ"י). לכן 'אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות... חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?' וכו' (מנחות כט,ב) שמשה ראה את ר"ע שהוא בשער החמישים (שלכן לא הבין) שהוא עמוד התושב"ע, ולכן אמר שהוא הראוי לתת את התורה, כיון שהתורה ניתנה בשל מעלת התושב"ע, שלכן בתורה בכתב יש תגים שנידרשים רק בשלמות התושב"ע, כר"ע, לומר שזהו שורש מהותי בתורה. כך ניראה שסופרים שבעה שבועות, ששבע מסמל את הטבע שניברא בימי הבריאה, והמאמרות הם ע"פ דין שאדם לא יכול לעמוד בו, ולדעה השניה הטבע הוא הדין, שהוא החוקים הקבועים (ראה ב'תורת המקרא' "בראשית" למרן גדול הדור הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן תחילת הבריאה קשורה בדין שאינו במעמד האדם להחילו (בשל חטאיו) ולכן הטבע ביסודו כעין מנותק מאדם, ולכן הטבע מרמז על תורה שבכתב, שהעולם ניברא על פי התורה (ילקו"ש בראשית רמז ב) '..כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה: בראשית, בי ראשית ברא אלוקים, שנאמר: "בראשית ברא אלקים”. ואין ראשית, אלא תורה, כמה דאת אמר: "ה' קנני ראשית דרכו"' וכו'. ניראה שזה ע"פ התורה שבכתב, ולכן המלאכים לא רצו לתת את התורה כי אמרו שאין זה מחובר לאדם שניברא רק בשיתוף הרחמים, וענה משה שבתורה יש חיבור לבנ"י בשל חלק התושב"ע שבה ולכן גם בתורה מצויין דברים השייכים לעולם ולא רק עקרון עליון שאין בו עשיה בעולם הגשמי. לכן סופרים 49 כעניין הבריאה, ולאחריו הצטרפה מדת הרחמים ואז התגלה חלק התושב"ע, וזהו החמישים, שאותו לא סופרים כי אינו ביסוד הטבע שהיה במעלת הדין. ואת החמישים לא סופרים כי הוא עומק התורה שבכתב ולא גלוי בקריאה פשוטה בתורה בכתב, ולכן לא ניספר, כניסתר. וניראה שלכן התגלה ביום השישי לבריאה: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א) מיילא לדעה שהתורה ניתנה ב-ו' סיון, אבל לר"י שניתן ב-ז' מה הקשר שישי?- בפשטות היה ראוי לינתן בשישי, שכך היה הקביעה מלכתחילה (אלא שנידחה) אולם ניראה שיש כאן עוד עניין, שרמז לו על המיוחד שניברא ביום שישי, שזהו האדם, שעליו לקבל את התורה ולתקן את העולם בקדושה, כך שמהבריאה הסתתר (ברמז) שהעולם ניברא לחיבור האדם והתורה, וזהו בקשר לחלקו שהוא המתגלה בתושב"ע. לכן מלכתחילה היה צריכה התורה לינתן יום קודם אלא שנידחה בשל קושי הדרך, שבכך מתגלה העניין הגדול של כחם של בנ"י בתורה, שאע"פ שמהצד העקרוני היה ראוי לינתן קודם, בא משה ודחה ביום שבכך הראה שמה שקובע הוא התושב"ע, שזהו התורה שמתגלה בעולם, ולכן אע"פ שמהצד העליון היה ראוי אחרת, כיון שבגילוי בעולם קשה לאדם לעמוד בכך, אז זה חל בהקשר לחלק האדם (התושב"ע) ולכן נידחה ביום. וזה מראה את הקשר המהותי של התושב"ע שהיא הקובעת, כיון שהיא בעצם קשורה לעומקה המהותי של התורה, ולכן היה חשוב שיגרם שידחה ביום כדי להוכיח זאת בעולם. וניראה להוסיף שאף שלר"י נידחה ביום, יש חשיבות ל-ו' סיון, כיון שמשה דחה מדעתו, ולכן היה כאן כעין הוראת שעה (שאין לימודו לימוד ממש בתורה אלא מדעתו [שבת פז,א. תוס' ד"ה 'היום']), ולכן לדורות נישאר הזמן הראוי שהוא ו' סיון כזמן מתן תורתנו. עוד ניראה, שכיון שקיבלנו עלינו את התורה ב"נעשה ונשמע" אז אישרנו את התורה עלינו, ולכן כשהגיע הזמן (ו' סיון) נחשב כמו שקיבלנו בפועל, כאילו כבר אז עבר במהותו אלינו, אע"פ שבפועל מתן תורה היה רק למחרת, ולכן ר”ל שלומד על ו' סיון מ”השישי” זה נכון גם לר”י. אולי זה רמוז ביר' (ר"ה ד,ח): 'ר' משרשיא בשם ר' אידי: בכל הקרבנות כתיב "חטא" ובעצרת אין כתיב "חטא", אמר להן הקב"ה: מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם'. שמדגיש 'עול תורה' שבאותו זמן של מתן תורה ב-ו' סיון עדיין לא קיבלו ממש את התורה, אלא רק קיבלו עול תורה, אלא שבעקבות העול תורה נחשב להם כאילו קיבלו בזמנו את התורה (ובפועל מעמד מתן תורה היה למחרת). [כמובן שבפשטות הכוונה שבשבועות אנו מקבלים על עצמנו עול תורה ולכן אז אנו מתכפרים, ולא מדבר דווקא על זמן מתן תורה]. וניראה שזהו כעין החלת חיוב התורה, שאמנם נחשב שקיבלנו את התורה במתן תורה ומאז התחייבנו, אולם בפועל החיוב נעשה רק כשמשה לימד באהל מועד (במשך שנות המדבר) ובכ"ז נחשב החיוב ממתן תורה, כך בדומה נראה שבפועל המעמד של מתן תורה היה ב-ז' (לר"י) אולם נחשב כבר מקודם (ב-ו'). וכן לא יכלו להחיל ולדעת את כל התורה מיד (שלא כמשה שקיבל במתנה) כי ככה זה אצל אנשים (ולכן נאמר במשך שנות המדבר), אותו דבר מתן תורה נעשה ע"פ הבנת האנשים, דעתו של משה (וכן נידחה מטורח הדרך, שככה זה אצל אנשים) כי התורה ראויה בהקשר לאדם. וניראה שר"י הוא שמעמיד עם תוספת של משה, כדי שיראה מוכחות של עניין התושב"ע (ולכן לא מסתפק בתוספת יום של משום טורח הדרך) וזה משום היותו תלמיד של ר"ע ולכן אצלו מודגש יותר עניין מוכחות כח התושב"ע. ועוד שגימטריה של 'יוסי' זה פ"ו כגימטריה של 'אלקים' ולכן יש כח חזק לדין והתורה בכתב, ולכן צריך הדגשה יתירה לתושב"ע (ולכן גם מצריך יותר מרק הדרך שמקשה באופן טבעי). ומשה הוסיף יום מדעתו כיון שלמד שצריך יממה שלמה (שבת פז,א), שמהו עניין בכך? (אין לומר שטעמו הוא שעכשיו נחשב היום אחרי הלילה וקודם לכן היה הלילה אחרי היום, כיון שמהבריאה היום הולך אחר הלילה.) ניראה שקשור לתושב"ע, שמצד התורה שבכתב היום נחשב כמושך את הלילה אחריו מצד טבעו, כבריאתו (לילה ויום) [שהתורה בכתב קשורה למציאות העולם, ולכן ניברא ע"פ התורה, ומתגלה בלוחות אבן ונכתב בכתב על חומר פיזי], ולכן מה שנעשה ביום נחשב כמו שקשור גם ללילה, אבל משה הוסיף מטעם התושב"ע שתלויה בנו, ולכן לא מספיק עצם מציאותה של היממה בטבעה, אלא צריך שיחול דרכנו, ולכן צריך שאנחנו נעשה מעשה מהלילה בעצמנו (ז"א בתורה שבכתב היה מספיק ביום ונחשב לזמן שלם מצד מהותו הטבעית, ואילו מצד התושב"ע השלמות תלויה בנו, בחיבור למעשינו, ולכן צריך יממה שלמה שקשורה למעשינו, שעשינו בפועל בכל היממה). ועוד שעיקר תורה שבכתב ביום ועיקר התושב"ע בלילה, ולכן מצד התורה שבכתב היום מחשיב כמספיק לקראת קבלת התורה, והלילה טפל לו ולכן נחשב גם כמושכו איתו, אבל מהתושב"ע צריך לתת דגש גם ללילה, כיון שעיקרה בלילה ולכן הלילה לא טפל ליום, ולכן צריך מהלילה, שיהיה יום (יממה) שלם.