קשר מיוחד, רב פנים וסמוי מן העין, מחבר את התורה עם המדבר. דווקא שם? במדבר? במקום נידח כל כך, במקום נמוך ושפל כל כך, "בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיה ב), דווקא שם בחר בורא עולם לתת לנו את נשמת חיינו, את התורה הקדושה והטהורה? מה יש בו במדבר, שדוקא הוא זכה? יש בו אמת.

חן של אמת

חן של אמת יש לו למדבר. הוא נעדר צבע והנוף שבו טבעי ובלתי מתקשט. תמימות ויושר יש בו במדבר. הוא לרגע לא מנסה להראות שהוא יותר ממה שהוא באמת.

להיות כמו המדבר אנחנו רוצים. שקטים, לא מתבטלים, מסתתרים, שכמה שפחות ידעו מאתנו.

צריך ללטש את הראי, ואז כל האורות וכל הגוונים הכי נפלאים מגיעים ונמצאים בתוך הראי הזה. עבודת ההסתרה , העבודה להסתיר את עצמי, היא הרבה יותר גדולה מהעבודה של לגלות את הכשרונות שלי, את הציורים הנפלאים שלי.

הקב"ה ברא בעולמו אין סוף של ציורים, ואין סוף של פאר, אין סוף של דברים עצומים, גדולים ונוראים ונפלאים וככל שנסתיר את עצמנו, כך נזכה שיתגלה בנו האור האלוקי האינסופי שיש בעולם.

כל החיים זה סולם של הסתרה וגלוי, הסתרה וגלוי. מסתירים את עצמנו וזוכים לגלוי אלוקות. רבונו של עולם, זכה אותי להישאר צנוע, ובהסתר, בשקט, באיזושהיא פינה נסתרת, ומהפינה הזאת להמשיך להתגעגע ולהתגעגע עד שאזכה לאותה בת מלך, לאותו גלוי של הנשמה האלוקית שנמצאת בתוכי. כי כל זמן שאנו נמצאים בעולם הזה, זה אומר שעוד לא גילינו לגמרי את הנקודה הפנימית העמוקה שבלב, ועד שנזכה לגלות אותה עוד צריכים הרבה לשבת בשקט, ובהצנע, ולכסוף, ולהתגעגע, ולבקש.

העיקר פה זה הענווה. החשיבות הגדולה ביותר של האדם היא כשהוא מצליח להתבטל. מרכין את הראש. מוותר. ממתין. לא מנסה לכפות את רצונו בכוח. כי אז הוא נהיה כלי לקבלת אלוקות.

התורה הקדושה מספרת בתחילת הפרשה על מנין בני ישראל וחלוקתם לשבטים ולקבוצות כשלכל קבוצה יש את הדגל שלה. "איש על מחנהו ואיש על פלגו". מה זה הדגל הזה שהתורה כל כך מאריכה לעסוק בו? דגל זה הכנעה! הכנעה למלך! למלכו של עולם! אני תחת דגל, אני כפוף למלך, אני לא עושה כל מה שמתחשק לי.

חן של אמת יש לו למדבר. אמת זה דבר כזה נפלא. כל העולם עומד על האמת, כולם רוצים אמת, אנחנו לא רוצים חיים של שקר. ואמת יש רק אחת: באנו לעולם כדי להכיר את ה', להתקרב אל ה', וכל מה שקורה לנו פה, וכל מה שעובר עלינו, זה הכל כדי לקרב אותנו אליו יתברך.

לא סתם קיבלנו את התורה דווקא במדבר. הרי הקב"ה יכול היה לתת לנו אותה במקום הרבה יותר קדוש. אלא שיש כאן מסר. יש כוונה. כשאדם רוצה להתעלות, כשהוא רוצה שהקדושה תמצא משכן בנפשו, הוא חייב לעבור במקומות נידחים ושם יעמוד ויבקש ויתגעגע. שם תבקש נפשו להתקרב אל הקודש. כי מי שרוצה להידבק בה' הוא במלחמה. מלחמה בתאוות, מלחמה ביישות, באגו הזה שלא רואה כלום, רק את עצמו. וכדי לנצח את המלחמה הזו צריך להרים את הראש אין ספור פעמים ולבקש ולהתחנן אבא תעזור לי. כי קשה לי. כי לבד אני לא יכול. רבינו הקדוש שולח אותנו ליערות, למדבריות, כי דווקא בדממת המדבר, בשממונו, מוצא האדם את רוחו, שם הוא לומד, להקשיב לקול הנשמה, שם דווקא הוא שומע את קול השם הקורא לו לשוב.

לא לחינם מאריכה התורה בסיפור תלאותיהם של עם ישראל במדבר. דרך ארוכה רצופה נפילות וכשלונות. זה הכל כדי ללמד אותנו שגם אם הדרך נראית אבודה וחסרת מוצא, היא יכולה להוביל למחוזות נפלאים אם רק לא מתייאשים באמצע הדרך, אם לא משלימים עם המצב השפל, אם ממשיכים לייחל ולבקש ולהתגעגע.

יש הסתרה בקדושה שזה להסתיר את עצמנו כדי שנוכל לקבל את האור של ה'. את ההסתרה הזאת צריך לשמור. אך אם ההסתרה היא העולם הזה, היא הדברים הבטלים, היא העצבות, היא הדמיונות, היא כל מיני תקוות שנדמה לנו שמגיע לנו, והתאכזבנו, ונדמה לנו שאנחנו נמצאים באיזה כשלון, אז את ההסתרה הזו אנחנו צריכים לסלק. צריכים לצאת מההסתרה הזו. לצאת מן ההסתרה שאנחנו מקופחים, מן ההסתרה הזו שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דווקא בנו, לצאת מזה, להגיע לסוג הסתרה אחר, הסתרה דקדושה, שככל שמסתתרים יותר מגלים לנו יותר.

המדבר הוא המקום המתאים ביותר עבור אנשים שמאסו בשקר ומבקשים אמת. אין בו מאומה ויש בו הכל. הוא שותק המדבר, אך לא כי אין לו מה לומר. השתיקה שלו רועמת, שתיקה שצועקת את נוכחות הבורא.

אתה רוצה להיות קרוב אל ה'? תהיה אמיתי. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמה).

האמת מאירה את החושך. כי האמת זה הקב"ה בעצמו והקב"ה זה אור. אדם נמצא בחושך, הכל כל כך קשה לו, הוא אומר משפט אחד אמיתי, והאור של השם מאיר את החשכה, כבר אפשר להתחיל לנשום.

לכן בשמים משתוקקים לאמת. הקב"ה משתוקק לאמת. כי זה מה שמקרב את בני האדם אליו, ככל שאדם יותר אמיתי, כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר.

העבודה על האמת מתחילה כמו תמיד בבית. הורים רוצים שילד יתרגל להגיד את האמת, שלא יהיו קפדנים מדי, ילד צריך להרגיש בטוח כדי שיאמר את האמת, אם הוא מפחד, הוא מתחיל לשקר. כמו שאומר רבנו בספר המידות ש"השקר בא על ידי שמקבל על עצמו פחד מבני אדם". ואותו דבר בין בני זוג. כשחוששים מהתגובה של הצד השני, מתרגלים לשקר. אך אם מרגישים שאפשר לספר הכל אחד לשני, כי גם את הטעויות שלנו מקבלים בהבנה ובסלחנות, אז מתרגלים להגיד רק אמת.

לפעמים האדם מקטרג על עצמו כי על פי האמת שלו הוא פגום ומרוחק מאד ועל ידי זה הוא מתייאש ומתרחק עוד יותר. זה אמת? אם זה מרחיק אותך מה' זה לא אמת! על ידי האמת אי אפשר להתרחק. האמת רק מקרבת. במקום להאשים את עצמך, תתחזק!!! אתה שייך לתורה הקדושה. אתה שייך ליהדות. הלימוד לא הולך לך, להתפלל בכוונה כמו שצריך לא הולך לך, אבל אתה שייך לתורה הקדושה! יש לך המון מצוות קדושות! אפילו אם אתה לא כזה מיוחד, אפילו אם אתה יהודי הכי פשוט, שרק חי לפי התורה, יש לך כל כך הרבה מצוות, גם אתה שייך לעבודת ה'.

לכל אדם ואדם יש את הדרך שלו שעל ידה הוא זוכה לשלימות נפשות והיא מיוחדת לו. אדם לא יכול להגיע לשלימות הנפש ולמנוחתה, אלא אפ הוא הולך עם האמת שלו ולא עם אמת של אחרים. אדם צריך לבדוק את עצמו כל הזמן, האם אני במסלול שלו או חלילה של אחרים .

מאברהם אבינו ירשנו את אומץ הלב ללכת בדרך שלנו גם אם אנחנו במיעוט. הוא מתנהג כאילו הוא אחד בעולם. לא מסתכל לצדדים. לא מחשב באופנה של זמנו. לא מתרגש מכך שרוב בני דורו עבדו אז עבודה זרה. המבחן האישי שלך כלפי ה' הוא מעל הכל.

כל אדם ואדם יש לו חלק אחר בבריאה שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו. ישאר קלקול. ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו. רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות, והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול שלו, את זה הוא צריך לתקן. כמו בסיפור הבא:

לפעמים, שיא הבריאות זו מחלה ממארת

פתאום הוא חזר, בעלה היקר, עם כיפה על הראש. היא גיחכה. היא ייחסה את זה לעובדה שהוא מסתובב סביב לזנב של עצמו, מחפש כוון ומשענת. נו טוב, אז הוא מצא לו פינה חמה ונעימה בבית הכנסת השכונתי, שם נערכים להם שיעורי תורה על ידי רב השכונה. זה יעבור לו, היא חשבה. יום יומיים, והוא בעצמו ירגיש מגוחך ויטמין את הכיפה אל הארון, כדי לפגוש אותה רק בחגים. אבל היא לא ירדה לו מהראש. "רבונו של עולם, רק שלא יחזור לי בתשובה, אני לא מסוגלת לחשוב על זה" הרהרה בלבה.

אבל מה לעשות שבעלה רענן מאור האקדמאי המבריק שהחזיק גם הוא באותה דעה, התחיל למסמס את התזה הסימפטית הזו, ובמשך חודשי האבטלה שלו התחיל להיחשף לרזי חוכמת הגמרא. והכיפה? הו, הו. הכיפה העקשנית הזו, לא רוצה לרדת לו מהראש.

שתדעו, שזוג אקדמאיים איכותי, לא מנהל שיחה בצעקות. לשיחות ביניהם יש קוד מתון ועדין משהו. הוא מנוסח גם בלשון גבוהה ונקיה.

"תשמע" אומרת לו אורנה "אני מוכנה איכשהו לסבול את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשך, אבל אל תסחף לי גם לציציות... זה ממש מלבוש משונה החוטים האלה.. והוא עונה לה: יקירתי, עד כמה שהספיקותי להבין, יהדות זו עיסקת חבילה. אם מדובר פה באמת, אז אי אפשר לקחת רק חצי ממנה. חצי מן האמת- זה שקר מוחלט, כך שאינני יכול להבטיח לך שמחר לא אלבש ציצית.

"נו טוב" היא עונה "אני רק מקווה שאחרי שתחזור בתשובה לגמרי לא תתחיל להכריח גם אותי לקיים מצוות. זכיתי להכיר את יושרך האישי, את כושר שיפוטך, ואני בהחלט מעריכה את צעדיך...".

הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכו לפרי בטן. אולם, בשלב מסויים אורנה החלה לחשוב על גירושין, בלי לריב, לבצע חלוקת רכוש ברוח טובה וגט זריז. "לא נורא". היא רמזה לו.

אבל רענן לא היה מוכן: "את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך". והמילים החמות הללו, שנבעו מלב אוהב וטהור פרטו על נימי הרגש. גם היא לא רוצה לוותר על בעל מיוחד וטוב לב שכזה. הסבלנות ניצחה, כי סבלנות תמיד מנצחת.

אורנה הסכימה לשמור שבת. לא בישול, לא הדלקת אור, וכמובן לא נסיעה. היא התרגלה מהר מאד לשקט המרומם והחודר של קסם השבת. אחר כך טהרת המשפחה. אחר כך למדה לברך. באמת הישגים ראויים לציון. רק על דבר אחד היא עמדה בתוקף. "אינני מסוגלת לשים על עצמי כיסוי ראש. שהקב"ה יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם השיער הטבעי שהוא נתן לי. הוא מבין , הוא יסלח. אתה אומר שהוא אבא רחום וחנון, אז אבא סולח לבתו על שובבויות קטנות... אינני יכולה להיפרד מן השיער.. ". וכאן היא היתה באמת עקשנית גדולה. שנה ועוד שנה, שומרים שבת, שומרים הכל, אבל אורנה בלי כיסוי ראש. זה הפך כמעט לאידיאולוגיה אצלה. שש שנים אחרי הנישואין, הבית יהודי, השבת יפה ואצילית, זגע של קיימא? אין. כיסוי ראש? אין.

ואז האסון. אורנה התמוטטה בחדר הרופא. המחלה הנוראה מקננת בה בדם. "אני נורא מצטער גב' מאור" אמר פרופ' אחיקם שנהב "את תקלעי למצב לא נוח מבחינתך. אחרי הטיפול הכימותרפי שייעשה בך, השיער שלך ינשור. צר לי, אני רק יכול לעודד אותך שהמחלה שלך אומנם לא פשוטה, אבל סיכויי ההחלמה הם בהחלט סבירים".

אורנה מאור נכנסה לטיפול הראשון. כשהם חזרו לביתם הגדול והריק, היא אזרה אומץ. "רענן, אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה קרה כאן. אבא שבשמים מדבר אלינו, הוא בעיקר הוא מדבר אלי. הוא פונה אלי ואומר: אורנה שלי, אני כל כך אוהב אותך, את הבת הכי יקרה ונפלאה שלי. חזרת בתשובה, עם כל כך הרבה התחשבות בבעלך, בסבלנות עלית בסולם הרוחני צעד אחר צעד. אני כל כך מרוצה ושמח ממך. אבל רק דבר אחד גורם לי צער. הצניעות. שיער פזור לאשה זה נורא, זה מפגע. זה מקלקל עיניים. זה פוגם. כך לא מסתובבת ברחוב בתו של מלך. אין לי ברירה בתי אורנה, אם את לא רוצה לכסות את השיער שלך מרצונך, אז אני אעזור לך להיפטר ממנו. תביני אותי, אני אוהב אותך, ורוצה רק בטובתך, ולכן אני נאלץ להכריח אותך להיפרד מהשיער... כך אומר לי האב שבשמים.

דמעות ניקוו בעיניו של רענן. "רענן בעלי האציל, אינני יודעת אם אשאר בחיים אחרי המחלה הארורה הזו, אבל דבר אחד נוסף נותר לי לעשות למענך ולמען הקב"ה. שיערי עדיין לא נשר מן הטיפולים... ובעודה מדברת לקחה אורנה מספרים והחלה לגזור את שערותיה "ואם ירחמו עלי מן השמים, אגדל שיער חדש ואחביאהו מתחת לכיסוי ראשי".

אנחנו 10 שנים מאחורי הסיפור הזה. אורנה הבריאה לחלוטין וברוך השם נולדו למשפחת מאור שלושה ילדים. רענן הוא אברך כולל מבריק ומגיד שיעורים ברחבי העיר.

חידון. וממה מתפרנסת אורנה? יש לה חנות גדולה ומצליחה במרכז העיר לכיסויי ראש, וברקורד שלה עשרות רבות של נשים, שנכנסו לחנות גלויות ראש, ויצאו צנועות להפליא. היא מספרת להן את סיפורה האישי והוא פועל את פעולתו.

תפילה

רבונו של עולם

אני כל כך רוצה להיות מאלה שתורמים בעלום שם, וכשהם עושים משהו גדול, משהו שעושה לך הרבה נחת רוח, הם מתאמצים שאף אחד לא ידע והם גם מצליחים כנראה, כי זה אמיתי.

כל כך רוצה להאמין ולהרגיש ולזכור שכל הצלחה שלי זה מתנה ממך ולא הכשרונות שלי.

כל כך רוצה להפסיק ללכת ברחוב כאילו כל הרחוב שלי ואין אדם יותר מוצלח ממני עכשיו ברחוב.

רבונו של עולם

כמה טוב שיש לי אותך. כי אנשים מספרים שכשיוצאים לפנסיה, יש פתאום משבר, יש יותר מדי זמן פנוי ואין במה למלא אותו.

רבונו של עולם, כמה טוב שמעבודת השם לא יוצאים אף פעם לפנסיה, וכשמגיע הרגע המיוחל, יש פתאום כל כך הרבה זמן לעשות מה שלפני כן כל כך רצינו אך לא יכולנו.

רבונו של עולם, זכה אותי להגיע לרגע הזה שבו לא אצטרך להסתכל על השעון כשאני ביער, בשדה, בהתבודדות. שאוכל למצוא לי את הפינה שלי, ושם אזכה להתגעגע, להתגעגע, להתגעגע.

רבונו של עולם

זכה אותי להתחזק באמונת חכמים.

וכשצדיק אומר לעשות משהו, כמו להגיד עכשיו שלושה או שבעה תיקונים כלליים, לעזוב הכל כמו שאני רואה בבית ולעשות מה שנאמר. ולא לספר לעצמי ספורים שנכון, צריך, אבל במקרה שלי זה שונה.

ולפני כל חג להתחיל ולסיים את התפילות שכתב הצדיק לכבוד אותו חג, ולהאמין שזאת ההכנה האמיתית לחג.

וכשאני מקבל תפילה אישית מהצדיק, לשמור עליה מכל משמר ושלא יעבור יום בלי שהתפללתי את התפילה הזו.

ושגם לא יעבור יום ולא תעבור תפילה בלי שהזכרתי את הצדיק ובקשתי ממך אבא שתשמור עליו ותושיע אותו ואותנו.

שאזכה להאמין שכל מה שיש לי וכל מה שאני זוכה בו זה הכל מתנות ממך שמגיעות דרך הצדיק, בזכות התפילות שלו, בזכות אהבת ישראל שלו, לא בגלל הזכויות שלי.

רבונו של עולם, אני רוצה להתחזק באמונה בצדיק, באהבת הצדיק, תעזור לי.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי.