בס"ד

כשם שכשהעובר יוצא ומתנתק מאמו לאחר שהיה חלק בלתי נפרד ממנה ודוקא בזכות זה אוהב, מכבד ומכיר אותה יותר ויותר, וכשם שדוקא לאחר שאדם הראשון וחוה הופרדו בגופם הם זכו להכיר זה את זו כפי שלא יכלו טרם הפרדתם והחיבור והאהבה ביניהם הלכה והתעצמה, כך גם ניתן אולי לומר בזהירות רבה שכדי ליצור את היחס הנכון כלפי ד' הוא יתברך יצר מציאות מיוחדת שהיא כביכול נבדלת ממנו למרות שבמקביל היא חלק בלתי נפרד ממנו, וכך גם נוסח הברכות מתחיל ב"ברוך אתה ד'", כמו שמצד האמת האיש והאישה הם גוף אחד והילדים נקראים יד האריכתא (ידם הארוכה) של הוריהם. וכך כשהנברא נפגש עם הבורא ב"ה בלימוד התורה, בעשיית המצוות, בתפילה ובכל שאר חלקי היום, במחשבותיו, בדיבוריו ובמעשיו מצליח הוא לפתח יחסים של חיבור, היכרות, דבקות, אהבה ויראה שהולכים ומתגברים עם הזמן.

ראיה לכך ניתן להביא מאנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה שנובעת מכח ההרגל שמפריע להם להכיר בפנימיותם העשירה, איכויותיהם הנפלאות וכשרונותיהם המיוחדים לעומת אנשים שמביטים עליהם מהצד, מתרשמים ונהנים מהם מאוד, מאחר ובחינת המציאות שלהם אינה משוחדת או תלויה בגורם כלשהו אלא מדויקת ואמיתית יותר.

מכאן קל יותר להבין גם את החשיבות הגדולה וחסד הגדול שעומדים מאחורי הריחוק בין האיש והאשה בימים שאינם מותרים, ולמרות שזה עלול להיות נגד ההגיון של אנשים מסוימים, דוקא ע"י הריחוק הזה יכולים בני הזוג להעצים את החיבור והאהבה ביניהם ולהביא את הקשר שלהם למקום הטוב והעליון ביותר.

את אותו רעיון בדיוק ניתן לפגוש גם במצוה חשובה נוספת מדאוריתא של שמירת השבת, מאחר וגם כאן מתבקש האדם לשבות מכל מלאכה שמותרת בכל ימי החול למשך קצת יותר מיממה, ולמרות שההגיון האנושי עלול להטעות את האדם ולגרום לו לחשוב בטעות שאם יעבוד שבעה ימים בשבוע ירויח יותר, המציאות מוכיחה שדוקא מי ששומר שבת ועובד פחות מחברו שעובד שבעה ימים בשבוע מרויח יותר ולמעשה חי חיים טובים ואיכותיים יותר מחברו מכל הבחינות, מאחר ולא פחות חשוב מהכסף זאת הברכה שיש בו רק אם הושג כדת וכדין.

דומה הדבר לקלע מיומן שמכוון את החץ עם הקשת למטרה כשהוא יודע שהוא צריך למשוך תחילה את ידו לאחור ולהתאזר בסבלנות כדי לקבל את העצמה והכיוון הרצויים כשישחרר את החץ לעבר המטרה, וגם לנהג מנוסה שיודע שהדרך היחידה להיחלץ מהחול שבו התחפר עם רכבו היא לנסוע לאחור ורק אז יוכל להמשיך הלאה בנסיעתו, או לרכיב האלקטרוני שנקרא קבל שתחילה צריך להיטען ורק אז יכול לפרוק את המתח שאגור בתוכו.

גם כדי ליהנות מאוכל צריכים לעבור כמה שעות מאז הארוחה האחרונה, מאחר וכששבעים קל לדחות גם את המאכל הטעים ביותר של הבשלן המקצועי ביותר. וגם לא דומה ההנאה משלג של אדם שעובד באתר החרמון לזו של חברו שגר בירושלים שמתרגש מהשלג בכל פעם שהוא מגיע אחת לכמה שנים דוקא בגלל שאינו רגיל אליו. ואפילו כשהאדם היה מגיע למקום הקדוש והפלאי ביותר בעולם כולו, בית המקדש, לא יכול היה לצאת מאותו שער ממנו נכנס כדי שלא יבוא לידי רגילות, ללמדנו עד כמה צריך האדם לעורר את עצמו בכל הרבדים והבחינות בעבודת ד' כדי לעשות הכל מתוך אהבה, התלהבות, רצון פנימי, שמחה וטוב לבב.