בדרך כלל אני צריך לחכות זמן מה עד שרעייתי שתחיה מסיימת את עניינה, מפני שאני מסתפק בתפילה ואמירת תהילים והיא מוסיפה את לשכת הרווחה, כך שלא ניתן להגיע לתוצאה של תיקו בשום פנים ואופן, תמיד אסיים לפניה. ברם, הפעם נראה שהיא מתעכבת יתר על המידה. בסופו של דבר, כשהיא מתקרבת למקום המפגש המוסכם ליד המדרגות אני מבחין שהפעם היא אינה מגיעה לבדה, כי אם מלווה באישה נוספת, דבר שאינו מקובל בדרך כלל. הן מתקרבות, ורעייתי מתנצלת שהיו לה הרבה פניות בלשכה בכותל ולכן התעכבה, וכי ביקשה מאישה זו להתלוות אליה כדי שאספר לה סיפור מסוים. גם ככה המתנתי מעבר לזמן הרגיל, והמחשבה על סיפור שאני עומד לספר אינה משמחת אותי במיוחד, אולם איני מדווח על תחושתי זו, שכן יש בה מימד של פגיעה מסוימת באשתי, שאינה מעלה על דעתה שאולי עמדתי יותר מדי זמן, שאולי השמש מפריעה לי ושאולי הייתי שמח לשוב הביתה. תחת זאת אני שואל: "ומה הסיפור שרצית שאספר?" רעייתי אומרת: "קודם כל תדע מה הבעיה שלה, ואז נתחיל. הבאתי לך פתק שבו רשומה הבעיה". אני מביט בפתק ומיד מבין שהוא אינו ממוען אליי. בכל מכתב שאני פותח, אני בודק תחילה ב"לכבוד" אם רשום השם שלי, כדי שלא אקרא בטעות מכתב שאינו מיועד לי. ואילו במכתב זה רשומות המילים: "לכבוד אלוקים שבשמים", ואני מבין גם לפי השם וגם לפי הכתובת שהוא ממוען למישהו אחר. "נדמה לי שזה מכתב שצריך להיות בין אבני הכותל", אני אומר בעדינות לאשתי, אך האישה שלצדה ממהרת להפיס את דעתי. "נכון, באמת תחבתי את הפתק בין אבני הכותל, ולשמחתי, אשתך שאחראית על הפתקים בדיוק הייתה שם". אני מביט ימינה ושמאלה כדי לוודא שאיש לא שמע את דבריה, כי לקחת פתקים מהכותל זה עניין אחד, אבל להכריז על עצמך כאחראית זה סיפור שונה בתכלית. אני חרד שמא מישהו ממנהלי הכותל ישמע אודות המינוי שאשתי ממנה את עצמה, ללא תיאום בין הגופים האחראים וללא כל מכרז. הרי ייתכן שהם יבטלו באופן מיידי את המינוי, וחמור מכך: ינקטו צעדים חוקיים נגד אשתי. אני מחליט לקחת את העניינים לידיים ולקרוא את הפתק ללא הסברים מיותרים.

ומה כתוב שם בפתק? "לכבוד אלוקים שבשמים, אנא ממך, תעשה שהבן שלי (כאן נכתב שם הילד ושם אמו, שאותם איני מפרסם מטעמי צנעת הפרט) ייקח את הכדורים שעוזרים לו ללמוד תורה". אני מניח את הפתק ושואל את אשתי: " היא בוודאי מתכוונת לכדורים של הבן שלנו, המלמד, לא?" אשתי מסתכלת עליי ואומרת: "מדוע אתה אומר זאת בקול? מישהו עלול לשמוע!" "ממילא כל 'מאה שערים' יודעת שהבן שלנו לוקח כדורים, מה איכפת לך שגם האישה הזו תדע?" אני אומר. אשתי מביטה בי במט השמור זה שנים, שמבהיר לי כי התחצפתי ואני אשלם על זה, ועוד לפני שאני מתחרט, האישה לצידה מוסיפה עצים למדורה ואומרת: "מה, גם הבן שלכם לוקח כדורים?" "לא בדיוק", אומרת אשתי, שכנראה כועסת כעת גם על האישה לה היא אמורה לעזור. "אף לא אחד מהבנים שלנו לקח כדורים, אבל זה מה שהוא סיפר לכולם, שהוא לקח כדורים". והאישה אמרה: "אני מכירה הרבה אנשים שלוקחים כדורים ולא מספרים לאיש, אבל איני מכירה בן אדם שאינו לוקח כדורים אך מספר לכולם שהוא כן לוקח. אולי רק בגלל זה הוא צריך לקחת כדורים". מאיפה שלא תסתכל על האישה הזו, היא　 בעלת לשון חדה ואומץ רב. אך אני נמנע מלציין זאת, מתוך הבנה שזה לא המקום לתמוך בה בזמן שרעייתי מותקפת, או לפחות חושבת כך. לכן אני נוטל גלולת 'וישתוק' וממתין לראות לאן יתפתחו העניינים ובסופו של דבר אומר לאותה גברת: "אני אספר לך את הסיפור כולו, ואת תסיקי בעצמך אם הבן שלי לוקח כדורים או לא". ואז אני מספר על הבן שלי, ישעיהו המכונה שייעל'ה.

שייעל'ה הוא מלמד בת"ת, וחשוב שלא תבלבל עם אחיו, שבנעוריו לא היה　 מציאה גדולה ואחרי שהתחתן עם החיפאית, הבת של היודאיקה, נהיה בן אדם ולא סתם בן אדם, אלא מנהל ת"ת. שייעל'ה, לעומתו, מאז ומעולם היה בחור טוב ומציאה גדולה, ואחרי הכול החל ללמד בת"ת. לפני שנים אחדות פתאום החלו להסתובב שמועות, ששייעל'ה לוקח כדורים. ב'מאה שערים' לא צריך יותר משתי דקות מאז שמישהו יודע משהו עד שכל השכונה יודעת. אני חשבתי: שוד ושבר, מילא שייעלה לוקח כדורים, אב איך כל השכונה יודעת? אבל לא אמרתי שום דבר לשייעל'ה והזהרתי את אשתי שלא תגיד לו דבר. יום אחד ניגש אלי שייעל'ה ואומר לי: "ודאי שמעת שאני לוקח כדורים". קצת נבהלתי מהשאלה הישירה ועניתי – "אכן, אמרו לי משהו על כך, אבל איני מתערב. תעשה מה שאתה צריך לעשות". "אז בואו אבא ואמא ואספר לכם כיצד התגלגל המעשה". מסתבר שבאותה שנה למד אצלו ילד שלא ניתן היה בכלל ללמד אותו. בשעור אחד הוא יכול היה לסחוב ילקוטים של ילדים, להרביץ, להציק, לירות כדורי נייד על המלמד ועל כל הילדים, לצעוק להפריע ובעיקר להסתובב בכיתה באופן חופשי כמעט בלי שליטה. הילד הזה בילה את רוב שנותיו מחוץ לכתה או מחוץ לבניין הת"ת. הוא אומנם קיבל כדורים להרגעה ולרכוז אך סרב לקחת אותם. בימינו, כשאסור להכות, יש ילדים שמרשים לעצמם לעשות הכל, ולכן המציאו את הכדורים הללו, שבזמני איש לא היה חושב לקחתם. אפשר לומר, שסטירה אחת בחודש שווה עשרה מיליגרם מהכדור הזה, ששמו ריטלין או קונצרט.

הכלל, הילד הזה נזרק פעמים רבות מהת"ת, עד ששייעל'ה פונה לאביו ושואל אותו מדוע אינו פועל בנידון. אביו של הילד מספר לבני, כי הרופא קבע שילדו צריך לקחת כל יום קונצרט אחד בשביל שלא היה קונצרט בכיתה, אלא שהילד עצמו מתנגד לכך בחריפות מחמת הבושה. אף שמציעים לו שייקח את הכדור מבלי לדווח על כך לכולם, הוא מסרב. כנראה מתבייש אפילו מעצמו. הבן שלי שאל אם ניסו דברים אחרים, והאב אמר שניסו גם ניסו כל מיני פטנטים טבעיים ומים של מזגנים, וחוץ מלעשות להם חור גדול בארנק אלה לא הואילו במאומה. ואז הבן שלי שייעל'ה אומר לאבא: "תביא לי מחר קופסא כזו של הכדורים, קונצרט". האבא שואל אותו: "לשם מה?" ושייעלה אומר לו: "תביא וותראה". למחרת בתפילה מגניב האבא לשייעל'ה את הקופסא, לא לפני ששייעלה מוודא כי לא גילה דבר וחצי דבר לבנו – התלמיד השובב. מגיע השיעור, ולפתע מצלצל הטלפון הסלולארי של בני. שייעלה לעולם לא ידבר בסלולארי באמצע השיעור, אבל במקרה זה חורג ממנהגו. וכך התנהלה השיחה: "כן, בטח, משהו דחוף"? "אה נכון, טוב שהזכרת לי, באמת שכחתי לקחת הבוקר את הכדור, אני מודה לך מאד, כבר אקח אותו. יום טוב". הוא מסיים את השיחה ואומר לתלמידים: "מזל שאשתי התקשרה להזכיר לי שלא לקחתי היום את הכדור. באמת כבר הרגשתי שקשה לי ללמד ולא ידעתי למה", וכאן הוא פונה לילדי הכיתה: "מי מתנדב להביא את הכדורים שלי?" מובן שכל היכתה מתנדבת. שייעל'ה סוקר את הילדים ולבסוף בוחר בילד השובב. "על השיש בחדר המורים יש שקית עם קופסת כדורים. תוציא את הקופסא מהשקית ותביא לי". הילד רץ בשמחה, ניגש לשקית וכמובן רואה קופסא מוכרת, דומה מאד לקונצרט שלו. הוא מביא אותה למחנך, וזה אומר לו: ,תביא לי בבקשה כוס מים". הוא רץ ומביא כוס מים, ושייעל'ה אומר לכולם: "לכדורים הללו קוראים קונצרטה, הם מיועדים למי שקשה לו להתרכז. אינכם יודעים כמה מסכתאות ניתן לסיים בזכות הכדורים הללו. מדי יום אני נוטל כדור, כדי שאוכל ללמד אתכם, אבל היום, מה לעשות – שכחתי". והבן שלי לוקח כדור ובולע אותו, בלי להתבלבל. ומה קורה אם לא כך? ילד נוסף מהכיתה אומר: "המלמד, גם לי יש כדורים כאלה", וילד אחר מוסיף: "גם לי, אבל לא כאלה בדיוק, אלא כדורים אחרים שעוזרים לריכוז וקוראים להם ריטלין". למחרת, הילד הסרבן מביא בילקוט את הכדורים שלו ונוטל ללא בעיות. באותו יום הוא הילד המרוכז ביותר בכיתה. כך למחרת וכך בחודשים שלאחר מכן. מהר מאד הילד הזה, שעמד לפני זריקה מהת"ת, הפך לאחד משלושת הטובים בכיתה. אלא מה, ילד אחר ששיעל'ה העניש סיפר לאביו כי המלמד שלו נוטל כדורים. האבא לא האמין ובירר זאת, ואכן גם ילדים אחרים אמרו המחנך עצמו אמר שהוא לוקח כדורים. כך התפשטה השמועה בכל 'מאה שערים' והגיעה עד אליי. "המבין אתה אבא מה מקור השמועה שהגיעה אל אזנך"? אומר לי שייעל'ה.

ואני נוטל את בני שייעל'ה, נושק על מצחו ואומר לו: ,בני, בני, לא האמנתי שתלך רחוק כל כך בשביל תלמיד, אבל אני מבטיחך נאמנה שלא יבולע לך כל רעה". כעבור מספר חודשים כבר ידעו כל ההורים את האמת מדוע עשה כך שייעל'ה, רק לא ידעו לטובת מי, והאב שעשה את כל המהומה הפך למעריץ הגדול ביותר שלו. "זה הסיפור בקצרה" אני אומר לגברת "אני מציע לך, שתבקשי מהמחנך של הילד שלך לעשות אותו תרגיל, אם הוא מוכן, אבל לא לפני כל הכיתה, אלא בהצגה פרטית מול הילד בחדר המורים, כביכול בהיסח דעת, אני מקוה שהפטנט של שייעל'ה יועיל גם לילד שלך". אנחנו נפרדים ממנה וממהרים למונית שתסיע אותנו הביתה. אשתי מתוחה ומסוקרנת אם האישה תעשה כעצתנו ואם המלמד של הילד שלה יסכים לעשות מה ששייעל'ה עשה בשביל התלמיד שלו. ולאשתי יש עוד דאגה קטנה: אולי האישה לא הבינה והיא חושבה ששייעל'ה שלנו באמת לוקח כדורים... מסתבר שהאישה באמת לא הבינה, אבל לא מה שחשבנו. ימים ספורים לאחר מכן האישה מתקשרת לביתנו ומדווחת לאשתי מה קרה. אדון חיים ולדר, תשב, כי מה שאספר כעת יעשה לך כאב ראש או לב: הדבר הראשון שהיא עושה בבואה לביתה הוא – לקרוא לילד שלה, להושיב אותו לידה ולספר לו את הסיפור...

אתה מבין מה היא עשתה, החכמה הזו? היא סיפרה על התכסיס של שייעל'ה ופשוט הרסה ברגע אחד את כל העניין. אתה שואל מה קרה? זו ההפתעה האמיתית. מסתבר שהילד שלה פחות חכם אפילו ממנה, וכשהוא שמע את הסיפור הוא כל כך התלהב, שמאותו יום לקח את הקונצרט שלו בלי בעיות, ורק בכוח מנעה ממנו אמא שלו לקחת את הקופסא לכיתה. לך תבין בני אדם.