"ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך" וגו' (שמות לב,יא-יב). 'כמה ישהה בין תפלה לתפלה? רב הונא ור"ח: חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו, וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו. מאן דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו, דכתיב (כג) "ואתחנן אל ה'", ומ"ד כדי שתתחולל דעתו עליו, דכתיב (יא) "ויחל משה"' (ברכות ל,ב). 'כמה ישהה בין תפלה לתפלה - מי שיש עליו לחזור ולהתפלל או משום דטעה או משום מוספין כמה ישהה בין זו לזו: שתתחונן - שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה: שתתחולל - לשון חילוי. והיא היא, אלא בלישנא בעלמא פליגי' (רש"י). 'כדי שתתחולל דעתו עליו. ומפרש בירושלמי דהיינו כשילך ארבע אמות' (תוס'). מביא על זה התורה תמימה שכך ניפסק בשו"ע (ס' קה) שצריך להמתין שיעור הילוך 4 אמות, ובהמשך (ס' קח) ניפסק שצריך לומר אשרי בין תפילה לתפילה, ולכן עניין שיעור הילוך ד' אמות זה רק בתשלומים למנחה כשמתפלל ערבית פעמיים שאז אינו צריך לומר אשרי אלא רק זמן הילוך4 אמות. אולם הסבר דין זה אינו מספיק, כיון שהרמ"א פוסק שגם בערבית יאמר אשרי בניהם (וכן הביא להלכה מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א בסידור הצבאי) אם כן מתי חל דין 4 אמות?- בפשטות י"ל שלכתחילה צריך לומר אשרי אבל מי שמאוד ממהר ואין לו זמן להמתין אז חייב להמתין לפחות שיעור 4 אמות בין התפילות. אולם ניראה שבכלל אין כאן סתירה, אלא תלוי על מה מדובר, שהנה כבר רש"י ובתוס' מובא שזה חל על מקרה שצריך להתפלל שוב אותה תפילה משום שטעה או מוסף שלאחריה. שאולי בדין זה אין צורך לומר אשרי אלא רק המתנה של ד' אמות כדי להתכונן שוב לתפילה נכונה (אם טעה) או מוסף, אבל בתפילה של השלמה למה שלא התפלל וזו אותה תפילה בדיוק, אז קבעו לומר אשרי כדי שיחשב ויראה כתפילה בפני עצמה ויודגש שהיא על מה שהחסיר, שבהשלמה יכול להתבלבל ולחשוב שזה פעמיים אותו דבר ולכן צריך יותר להדגיש שזה לתשלומים, כדי שיהיה חזק במודעות. והנה ע"פ דברי רש"י אין הבדל בין הדעות השונות למקור הלימוד, אלא רק סגנון אחר של לימוד ממקור אחר. אולם אולי אפשר שיש נפק"מ בין שתי הדעות האלו לעניין שאמרנו, שלדעה שלמדים מ"ואתחנן" הרי שם משה התפלל 515 תפילות כדי שיכנס לארץ, כך שכל התפילות היו בעצם אותו דבר (כדי ליכנס לארץ), מימלא נילמד מכאן למקרה שמתפלל פעמיים אותו דבר, שזהו בהשלמה, שמתפלל אותה תפילת שמונה עשרה פעמיים. ואילו ללימוד מ"ויחל" כאן משה התפלל תפילה אחת, ולכן למדים להפריד בין התפילות, וזה דווקא בתפילה שונה כמו כשטעה שיוצא שמתפלל עכשיו בצורה הנכונה (כך שמוסיף או משנה ממקודם) ובהפרדה ממוסף שהוא תפילה שונה, אולם זה לא חל במקרה שמתפלל את אותה תפילה כהשלמה. ומימלא אולי נעמיד של"ואתחנן" חל בכל תפילות פעמיים, ולכן אשרי זה תוספת שמוסיפים לזמן ההפרדה בכולם, למעט ערבית, שאז נישאר זמן ד' אמות ועליו דיבר, ואילו ל"ויחל" זה חל להפריד בין סוגי התפילות, ולכן לא דיבר כלל על השלמה, ולכן בהשלמות כולם מפרידים באשרי, ובתפילה מטעות או מוסף זה רק זמן ד' אמות. ואולי אפשר (בלי קשר לאשרי), "ואתחנן" זה הרבה תפילות ולכן ניראה חבילות חבילות, ולכן צריך להפריד בזמן ד' אמות משום עניין חבילות, ואילו "ויחל" זו התחלת תפילה אחת, ולכן עניינה זה לכוון כוונתו היטב. מימלא במקרה של השלמה ל"ואתחנן" צריך להפריד בניהם בשל עניין חבילות, ואילו ל"ויחל" כיון שזו אותה תפילה בדיוק (רק שמכוון להשלמה) אינו צריך הכנה ולכן לא צריך להמתין בניהם (ודין אשרי הוא תוספת ולא החובה העקרונית, כאן נאמר דווקא הדין של החובה בהפרדה). '"ויחל משה את פני ה'", אמר רבי אלעזר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שהחלהו. ורבא אמר: עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא "ויחל" וכתיב התם (ג) "לא יחל דברו" ואמר מר הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו. ושמואל אמר: מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר (לב) "ואם אין מחני נא מספרך". אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים. ורבנן אמרי: מלמד שאמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. "ויחל משה את פני ה'" תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו? אמר רבי אלעזר: אש של עצמות. מאי אש של עצמות? אמר אביי: אשתא דגרמי' (ברכות לב,א). 'שהחלהו - הפציר בו' (רש"י). ניראה שכל הדעות משלימות את העניין שנעשה שם: משה התפלל והפציר הרבה מאוד בקב"ה שימחל לבנ"י עד שהצליח לבטל את הנדר, שזו היתה עיקר הבעיה, שה' נדר ולכן קשה מאוד לבטל זאת, וכיצד עשה זאת?- לא מספיק להפציר הרבה, שזה לא היה מספיק כדי להתיר את הנדר, אלא היה צורך בכח החזק שמשה מסר עצמו למיתה על בנ"י, וגם זה לא היה מספיק מעצם רצונו ודבריו, אלא ממש היה צריך להעמיד זאת בעולם, וזה נעשה ע"י שהתפלל עד שהרגיש את כל עצמותיו בוערות, שכעין נישרף ממש למען בנ"י, שבכך זכה שתתקבל תפילתו ויוכל לבטל את הנדר. ומשה לא הסתפק בכך, אלא על אף הקושי הגדול הכאב והצער שניגרם לו, בכ"ז הוא לא נירגע עד שהעלה את מידת הרחמים על בנ"י. וכשהתפלל עיקר טענתו היתה שה' יעשה זאת למען שמו הגדול שלא יתחלל בגוים ('חולין הוא לך'), כמו שמובא בפס' "למה יאמרו מצרים" וגו'. וכן מובא בהמשך הגמ': '(טז) "מבלתי יכולת ה'" יכול ה' מיבעי ליה? אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל. אמר הקב"ה למשה: והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים. אמר לפניו: רבונו של עולם עדיין יש להם לומר למלך אחד יכול לעמוד לשלשים ואחד מלכים אינו יכול לעמוד' . אף ניראה שזהו המובא מיד בגמ' :'"זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך" מאי בך? אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ב"ה: רבונו של עולם, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה. ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים' שגם זה עניין שלא יעשה עצמו חולין, שלא יחשב כמו חולין שמתכלה ח"ו. כך באו חז"ל והביאו את כלל הנעשה בתפילת משה כדי ללמדנו איך ראוי להתפלל, וכן עד איזה קושי בכדי לכפר על בנ"י. אולי אפשר שהדעות השונות באו ללמד על יסוד תפילתו של משה, כדי להעביר את הגזרה הרעה רמז משה על מה שאנו אמרים ביוה"כ 'ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה' (שיסודו ביר' תענית פרק הלכה א. 'א"ר לעזר: שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואלו הן: תפלה וצדקה ותשובה' וכו'). וכך כנגד תפילה מובא שהחלהו, שהפציר בו רבות. וכנגד צדקה מסר עצמו למיתה, שצדקה מצילה ממוות. וכנגד תשובה נאמר עד שהחלה מדת הרחמים, שמידת הרחמים בעולם באה כדי שהעולם יעמוד כיון שבדין העולם לא עמד בשל החטאים, כך שהרחמים קשורים עם תשובה בעולם שמכפר לחטאים (וכך עומד ע"י הרחמים כנגד מידת הדין על החטאים) כך שמידת הרחמים העלה ע"י קישור לתשובה, וגם דבריו 'חולין לך' מרמז על התרחקות מהחולין, שיצה"ר נימצא בנו מכח הגשמי החולי, כך שה' יתרחק מהעניין החולי, ומימלא גם ממידת הדין על החול, ויעלה מידת הרחמים לתשובתנו לקדושה. וכך יחד נעשה כח גדול להעביר את הגזרה הרעה ע"י ביטול הנדר (שהוא נדר שזה עניין רוחני, וחל על דבר בעולם החול). ואולי אפשר שמשה בא לומר לה' שימשיך את עניין יציאת מצרים (שלא יחשב "ברעה הוציאם להרג אתם בהרים") ושלכן ימחל להם כמו כשהיו ביציאה עצמה, שהיו עובדי ע"ז גמורים ובכ"ז לא הענישם, וכן שלא יחשב חטאם כהרס היציאה (שהיתה למתן תורה והגעה לא"י) שאז זהו החומרה הגדולה במעשיהם, שהרסו את שיא הקדושה, שלכן ראוי להמית את כולם מיד, אלא יחשב כהמשך היציאה לשלמות הקדושה. ולכן בא מצד ארבעה צדדים, משה (מיתה והתפלל הרבה) ה' (חולין לך) הקשר בין שניהם (הנדר שמשה מתיר לה') ומידת הרחמים. שמזכיר את יציאת מצרים שהיתה בהקשר של ארבע לשונות גאולה (ובכלל עניין ארבע מרמז על חריגה מהטבע, שזהו יציאת מצרים, כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א על עניין ארבע בפסח [מועדי ישראל]). אולי גם זה בא כהקשר לטענתו למחילה בזכות אבות, וגם מכחו שלו ('..אמר משה דבר זה תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים' וכו' [ברכות שם]) ולכן ארבע עניינים. תפילה מרובה כנגד אברהם שהתפלל להצלת סדום. הפרת נדר כנגד יצחק שעשה ברית עם אבימלך (שזה קשור ליציאת מצרים שעיכבם מלילחם כמובא במדרשים). משה מסר עצמו למיתה. ויעקב הוא נחשב כאב השלם לנו (לא כאברהם שהיה לו את ישמעאל וליצחק את עשו) שלכן אנו "בני ישראל" ולכן "כרחם אב על בנים" (תהלים קג,יג) שזהו מידת הרחמים (וכן המשך הפס' “רחם ה' על יראיו”, שכל בני יעקב היו שלמים ביראת ה' כמו שאמרו “שמע ישראל” וגו'). וכולם יחד מסמלים את כח בנ"י הקדושים, ולכן שלא יהרוג את בנ"י שיעשה בכך חילול ה' ('חולין לך') ויחד זהו 5 שיחשב כהמשך מתן תורה (חמשה חומשים) שלא יפגע מחטא העגל.