בס"ד

ארבעה הם החייבים בברכת הגומל: החבוש היוצא מבית האסורים, החולה שנפל על משכבו והבריא, יורדי הים והולכי המדבריות, והסימן לכך מופיע בפסוק: "וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה" (עלינו לשבח), חיים ר"ת חבוש, יסורים, ים, מדבר. ניתן לראות שקיים מכנה משותף ברור בין כל ארבעת המצבים. השגחת ד' יתברך ששומר, מגן ומציל על כל יצור ונברא בכל זמן מקום ומצב ידועה לכל, אך עדיין בארבעת במצבים האלה הדבר בולט באופן מובהק, מאחר ולא ניתן לתלות את השמירה או ההצלה בגורם אנושי או טבעי בתוך כל שאר גרמי העולם והבריאה אלא רק בממ"ה, הקב"ה, באופן ישיר, יחודי ובלעדי.

הימים בהם יכנס ויצא מבית הכלא נקבעים רק ע"י הקב"ה ובנוסף, הדיינים נקראים אלוקים מאחר והם מביאים לידי ביטוי את עקרונות הדין האלוקיים והשמימיים כאן על פני האדמה בעולם השפל.

האדם שמעשיו אינם ראויים מקבל חולי בתור מתנה ישירה מהקב"ה שגורם לו לפשפש במעשיו, לתקן את דרכיו, לחפש אחר האמת וללכת בדרך ד' יתברך, התורה הקדושה והמצוות היקרות, שגם הרפואה מגיעה בדיוק מאותו אחד שאין כיחודו ששלח אותה, כפי שאמר משה א-ל ד': "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ", וגם: "בָּרוּך אַתָּה ד' רוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (תפילת עמידה) וגם: "בָּרוּך רוֹפֵא חוֹלִים", ועוד ידוע שהשכינה שורה עם אדם חולה ומהטעם הזה יש מספר הלכות שצריך להקפיד עליהן כשהולכים לעשות את אחת המצוות החשובות של ביקור חולים.

הים הוא חלק מהטבע והמילה "הטבע" בגימטריה 86 כמו שם "אלקים", ללמדנו שהקב"ה שולט באופן ישיר על העולם כולו ובתוך כך גם על כל גרמי הטבע ובעלי החיים, ואין להם את זכות הבחירה החופשית כמו שיש לבני האדם.

המדבר כמו הים הוא חלק מהטבע שברא בורא עולם, וכשהאדם נקלע למקום כזה אין אף אדם שיכול להושיע אותו זולת ד' יתברך, כשם שעם ישראל התקיים באופן ניסי מהמן, השלו ובארה של מרים במשך כל ארבעים שנות מסעיהם במדבר.

"יהודי" זה בין היתר מלשון הודיה ל-ד', כדברי לאה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ד'" (בראשית כט, לה), ואחד הדברים החשובים שעל כל יהודי לעשות על בסיס יום-יומי ובקביעות הוא להודות ל-ד' על כל מה שיש לו ולא פחות מזה גם על מה שאין לו, לומר לו יתברך תודה על כל דבר ועניין בלי יוצא מן הכלל ולו הקטן ביותר, ובכך הוא מעלה ומקשר את כל הפרטים שבחייו, הן ברובד הרוחני והן ברובד הגשמי, א-ל המקור והסיבה שלהם - הקב"ה, מקור הכל, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ומתוך כך חלה עליהם ברכה מיוחדת, בשונה מאותו אדם שבטוח שכל מה שהצליח להשיג זה רק באמצעות עשר אצבעותיו, כחו וחכמתו ותו לו ח"ו, ומבטא בכך את העקרונות הפסולים של: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו), "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז) ו"אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיהו מז, ח).

חז"ל תקנו ברכה מיוחדת, ברכת הגומל, מאחר ובשונה משאר מצבי החיים "הרגילים" ו"הטבעיים" בהם קיים העלם, הסתר פנים או השגחה מיוחדת שלא כל אדם מסוגל להבחין בה ולקשר אותה ישירות לאלוקים, בארבעת המצבים בהם מתחייב האדם בברכת הגומל בולטת השגחתו של ד', וברור לכל שהוא ורק הוא יתברך עומד מאחורי השמירה המיוחדת וההצלה הניסית.

בשונה מברכות רבות כמו ברכות הנהנין אותן ניתן לברך גם ביחיד, אחד מהמאפיינים הבולטים של ברכת הגומל הוא שצריך לברכה במעמד של מניין אנשים חוץ ממנו כפי שפוסק השו"ע בסימן סא ס"ב, ויתכן והטעם לכך הוא להוציא מכח אל הפועל, לגלות את כבוד ד' ולחשוף את אורו יתברך לעיני כל בצורה שחושפת את האמת ומגלה את הנסתר, בדיוק כמו הרעיון שעומד מאחורי "מגילת אסתר", שהרי אחד התפקידים החשובים של עם ישראל מתבטא בפסוק: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), והנה ניצב לו יהודי שמשמש דוגמא חיובית, עולה אל הדוכן, מודה ל-ד' קבל עם ועדה ומקדש שם שמים ברבים, ולדברי הרב אליצפן חתוכה, כפי שאנו אומרים כמה פעמים בכל יום במהלך התפילה: "הוֹשִׁיעֵנוּ ד' אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ" (תהלים קו, מז), היינו שעם ישראל מבקש מה-ד' שיקבץ אותו מארבע קצוות תבל לארץ הקודש כדי שיוכל להודות לו על כל החסדים והטובות ולשבח אותו יתברך על כל מעשי תהלותיו, גבורותיו, ניסיו ונפלאותיו. עד כאן לשונו. מוסיף השו"ע באותו סעיף שרצוי שמתוך הציבור יהיו לפחות שני תלמידי חכמים שעוסקים בהלכות, ומחזק בכך את ההסבר הקודם מאחר וכשמגיעים לאוזניהם מעשי ניסים הם מצליחים לשמוע את כל הצדדים של הסיפור, לא רק את החיצוני כי אם גם את הפנימי, וכשם שהם רואים את האלוקות בכל דבר, הם מצליחים לזהות את ההשגחה הפרטית של ד' יתברך גם באותם סיפורים ויכולים לספרם בקרב הציבור ולפרסמם כדי לזכות את הרבים, לקרב רחוקים ולחזק את האמונה, האהבה והדבקות בין עם ישראל לאביהם שבשמים.