"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב"

-שמכפר על קלקול הדין, ד"א: משפט שמברר דבריו (רש"י)

חובת שמירת הגוף והנפש, נלמדת מהפסוק "השמר לך ושמור נפשך" (רמב"ם,רוצח,י"א,ד; שו"ע,חו"מ,תכ"ז,ח) ובכלל זה חובת הזהירות בנהיגה.

אובדן נפשות יקרות וצער נורא הפכו להיות מנת חלקנו השגרתית והקב"ה מסתיר פניו ונותן רשות למלאך המוות ר"ל שאינו מבחין בין עובד ה' לאשר לא עבדו.

אנשי מקצוע עמלו וקבעו חוקי תעבורה רבים כסייג למניעת אסונות. רבים אינם מקפידים באמת על שמירתם, אלא במקום מוראם של שוטרי משטרת התנועה. ע"פ דברי הפוסקים ומציאות זמננו נראה, שהמזלזל בכך ואינו מציית לכללים, ובטוח ליבו שלו זה לא יקרה, עוונו גדול הרבה יותר ממי שאינו שומר על גופו ובריאותו, כי בכך הוא גם מסכן אחרים, ואם ח"ו מישהו יפגע, הרי יש להחיל עליו את דברי הרמב"ם: "יש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו..."(רוצח ושמירת הנפש,ו.ד)  וידועה פסיקת הגר"ע יוסף על כהן שבנהיגתו הרשלנית היה מעורב בתאונה קטלנית ר"ל שאינו רשאי עוד לישא כפיו כי זוהי שגגה הקרובה למזיד (יחווה דעת,ה,טז).

וכתבו פוסקים שיש לציית לחוקי התעבורה גם שלא בזמני סיכון, כגון בלילה, כי פגיעה וזלזול בסדר השגרתי עלולה לגרום בעקיפין לידי פיקוח נפש (שבט הלוי,י,רצ"א)

לאור זאת ברור שיש להתייחס לחוקי התנועה כאל הלכות בשו"ע (חושן משפט הלכות שמירת הנפש) אשר מחייבות כאילו נתנו מסיני, וזאת מלבד עניין "דינא דמלכותא" שבהחלט תקף בעניין זה. הסתכלות זו תוביל אותנו לאווירה כללית הרבה יותר קפדנית וצייתנית בנהיגה ובדרכים, גם אם באותה סיטואציה נראה שאין צורך להחמיר, כגון בכבישים ריקים, ואף הולכי רגל בשבת וביו"ט (עם כל הכאב על חילולה –כך שמענו מהגר"א נבנצל שליט"א, ינחמהו המקום).

וכן כדאי ליישם את הצעת הרב י.צ.רימון להתייחס לעבודת הנהיגה כמו עבודת התפילה: בנחת, בריכוז מרבי ללא היסח הדעת ואחיזת אביזרי תקשורת למיניהם.

וה' ישמע תפילותינו וישמרנו מכל סכנות הדרכים!