"ויגש אליו"...ובהמשך: " קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת ...וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם"

אחד הדברים הטובים בו מתברך העידן המודרני, ומתוך מגמת התיקון הכללית, הינו המודעות המרובה לערך הנגישות, הן במובן הפיזי והן בתחומים אחרים. מאד משמעותית ההכרה בצרכיהם של בעלי מוגבלויות, ובהקניית אפשרות שילובם בזרימת החיים המקובלת: הרתוקים לכיסא גלגלים יוכלו להגיע לכל מקום, כבדי הראיה יוכלו להתנייד בכוחות עצמם, וכבדי השמיעה יוכלו להבין את סביבתם ולהיות בעניינים.    

גם בהיבט ההלכתי, רבה הרגישות. במדרש (ויקר"ר,ז): "א"ר אלכסנדרי: ההדיוט הזה, אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר "קרוב ה' לנשברי לב". על פי זה השיב מהר"ם מרוטנבורג תשובה הלכתית נפלאה: "וששאלת אם אדם שפגעה בו מדת הדין ראוי להיות שליח ציבור -פשיטא דראוי וראוי הוא ,ואדרבה מצוה מן המובחר! דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים ,ולא כדרך שרים בשר ודם ,שנאמר "לב נשבר". ואין נפסל במומים אלא כהנים". בדרכו הלך מהרש"ל וכתב על מי "שנפלו זרועותיו" שמצווה מן המובחר שיהיה ש"ץ (יש"ש,חולין,א,מ"ט) . מאידך, הזוהר אומר שהרצוי בעיני ה' הוא הלב הנשבר ולא הגוף, ולכן אין למנות ש"ץ בעל מום. ה"מגן אברהם" נטה לקבל את דברי הזוהר, אולם "ערוך השולחן" מצדד בדעת מהר"ם ומהרש"ל, וכן נראה מלשון המשנה-ברורה (נ"ג סקי"ג)

ובאשר לסגי-נהור, השו"ע קבע (נ"ג,י"ד) שהסומא רשאי לשמש כש"ץ, ורק מלשמש כקורא בתורה הוא מנוע משום החובה לקרוא מתוך הכתב. וכתב הרמ"א (קל"ט,ג) שאין כל בעיה בעלייתו לתורה שהרי בעל הקריאה יקרא מתוך הכתב, ובשעת הדחק (כגון זו!) אין קריאת הלחש של העולה מעכבת. אמנם יש מסתייגים (כגון יב"יא,ד,ח,ט"ו) אך מנהג העולם להעלותם ולשמחם בכך!

כמובן שאין כל מניעה לעליית נכה לתורה, ואדרבה, אם יש צורך בכך, מותר לקרב אליו את הספר ולהחזיקו מול עיניו גם אם כרוך בהורדה מהבימה.

"דרכיה דרכי נועם" –ההקשבה לצרכי הזולת ותשומת הלב להיטיב, הינה יראת שמים בסיסית!