"לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד,כא). מצוה זו מוגדרת כ"חוק" שאין לו טעם. אולם בכ"ז ניתנו למצוה זו כמה הסברים: א. בישול הגדי בחלב זו אכזריות גדולה. ב. זה מראה על תאותנות מרובה. ג. זה ערבוב של דין ורחמים שאין לעשות זאת. ד. כיון שהדם הביא את הולד ואת החלב והם ניפרדו אין ראוי לחברם. ה. זה היה מעשה של ע"ז. ו. לעשות את האדם רגיש לחי. ז. יכול לגרום נזק לאדם. וניראה שאולי אפשר להביא עוד עניינים בזה: 1. כיון שזה אכזריות וקשור באם וילד, זה המשכיות. יש בזה כדי לרמז על מעלתם של בנ"י שאנו 'שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' (יבמות עט,א) ומעלה זו נטועה בנו בזכות הסגולה שבנו (שלכן ראה בזה דוד סמל לבדיקה אם התגיירו כראוי) שהיא מאבותינו. לכן כאשר פוגעים בעניין צאצאים באכזריות זה פוגם מעלתינו. לכן נאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו" שזה קשור בזה. ולכן גם יש שלושה איסורים (חולין קטו,ב) [אכילה, בישול והנאה] כרמז לשלושה אבות שמהם סגולתנו (שמישמעאל ועשו נידחתה הסגולה). 2. אולי נאמר גדי (אע"פ שכולל כל הבהמות) לרמז על גדי העיזים שלקח יעקב בשביל ברכת יצחק. ורבקה יעצה לו זאת מאהבתה את יעקב, ולכן זה מרומז בחלב (שהאם מניקה את בנה שבלעדי זה היה מת). ומצד עצמו לא היה ראוי לגנוב את הברכה (שלכן חשש מקללה), אלא עשה זאת בכח עצת אמו שהיא ויצחק אחד (כזוג). ולכן כשמבשלים בשר וחלב שזה גדי מת, יש בזה כעין לבטל את הגנתה של רבקה, ונישאר רק פגם שראוי לינזק בזה. או מתחזק כח הברכה לעשו שיתגבר על יעקב כשחוטא וזה מזיק לישראל. 3. בבישול של גדי מת בחלב אמו מראים שמתאכזרים ואין יחס להורים (ובפרט בחלב שהוא רחמי ההורים), ומימלא זה גורם כנגד זה שה' לא ירחם עלינו בשל חטאינו. שכשאנו חוטאים אנו מבקשים זכות אבות כדי לכפר לנו, ואם אנו במעשינו מראים שאין לרחם בשל קשר אבות, אז גם ה' בדומה לא ירחם עלינו בשל האבות כשנחטא.. וזהו כהמשך הפסוקים שדרשו חז"ל על הסמיכות 'אמר הקב"ה אל תגרמו לי לבשל גדיים בחלב אמותיהן, עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי רוח אחת של קדים אני מוציא ומשדפתן' וכו' (תנחומא "ראה" סימן יז) הרי שמדמה למידה כנגד מידה שה' יעשה איתנו. 4. בשר היה אסור באכילה עד בני נח (סנהדרין נט,ב) שזה בשל אכזריות של הריגת בעל חי, ולבני נח הותר כיון שטיפלו בבעלי החיים בתיבה ובכך ניצלו מכליה (רמב"ן בראשית א,כט), שעשו עמם חסד ובזכות זה ניצלו, ולכן כשלא מתאכזר כ"ך חל זכרון התיבה שעשו חסד עם בעלי החיים, ולכן יש גדר שלא ידגיש את האכזריות שתכסה את עשיית החסד שבתיבה. לכן כשמבשל גדי בחלב אמו (אפילו אינה אמו, אלא שנאמר אמו לרמז על העניין של קשר רחמים של אם ובנה) זו אכזריות שמשתמש ברחמים בשביל האכזריות, שאומר בזה שאינו קשור לרחמים אלא רק לאכזריות, ולכן אז חוזר הדין לדין המקורי של איסור אכילת בשר בשל אכזריות בלי קשר לחסד של מעשה התיבה. 5. אולי אסור לאכול דם "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא" (ויקרא יז,יד) וחלב מגיע מהדם של הבהמה. לכן כשבא בצורת חלב זה כמנותק מהדם, אבל כשמבשל את הגדי הוא מדגיש את החלב כחלק מהדם, כיון שהדם יוצר את הולד, וכן מדגיש את המוות של הגדי יחד עם החלב, ולכן מעלה את עניין הדם שהוא הנפש ובזה מחמיר ומקשר את החלב לדם, ולכן חיבורם אסור (ניראה שאף חלב הותר בשל היותו מביא חיים לעולם, להיפך מהדם שנישפך שממית. אבל כאן הוא מקושר למבטל חיים [הגדי המת] ולכן הוא כדם האסור). 6. אולי החלב מרמז על התורה "חלב ודבש תחת לשונך" (שה"ש ד,יא) וכן החלב מעמיד את קיום הולד, ולכן רומז לקדושה שמעמידה את העולם. וכשמערבב עם הבהמה שמסמלת את העולם הבהמי, משחית בזה את ההקשר של הקדושה לתיקון העולם. 7. אולי חלב מסמל התחלת הגדי והבשר (לאכילה) מסמל את סופו, ולכן זה מרמז על השמדה גמורה של כולו מתחילה, ואנו באנו לעולם לקיימו ולתקנו ולא להשמידו. 8. בשר מרמז על דין וחלב על רחמים, וכשבאים יחד עם בישול שהאש מרמזת על ה' ("כי ה' אלקיך אש אכלה" [דברים ד,כד]) אומרים בזה שיש שני דברים אצל ה', יש דין ויש רחמים. אולם זה טעות כיון שגם הדין מקורו הוא בעצם ברחמים ('כל דעביד רחמנא לטב עביד' [ברכות ס,ב]) ולכן אין לתת מקום לשניהם בהקשר האש. (או בדומה, שני כוחות חזקים של דין ורחמים [באש] ניראים כמו שאומר שיש שתי רשויות אלוהיות ח"ו) 9. אולי יש בזה משום עשיה כנגד הריגת הילודים במצרים, שהיאור הוא מקור החיים של מצרים, כמו החלב שהוא מקור החיים של הולד, ובנ"י התחילו להווצר לעם במצרים כמו זמן הנקת החלב (וכן הקימו ערים מחדש למצרים) והחלב ניתן לילוד כמו שמצרים פעלו (הרגו) על הילודים. לכן כשמקושר לגדי המת עם החלב יש בזה לדמות להריגת התינוקות במצרים, שה' עזר לנו אז ברחמיו, ולכן אין להתאכזר בצורה כזו. 10. החלב הוא כמו הרחמים של האם, וה' הוא אבינו ומרחם עלינו כל הזמן (שבלי זה היתה מדת הדין משמידה את העולם), ולכן כשאנו מתאכזרים לרחמי האם אז מידה כנגד מידה ה' ח"ו יתאכזר אלינו (וזה גם ניראה טעם לשילוח הקן). 11. אולי על דרך הרמז 'עקביה בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאין אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' וכו' (אבות ג,א) ובבשר וחלב יש מעין באת- חלב בולד. לאן אתה הולך- מיתת הגדי. ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין- אש שה' אש אכלה. וכשמערב בזה אכזריות שלא אכפת לו מאלו, זה מרחיק אותו בעמידה נגד העברות (ומבטל בכך את מעלתו הקדושה שמוגדר ב"כי עם קדוש אתה לה' אלקיך"). 12. אולי תחילת הפס' הוא "לא תאכלו כל נבלה" שהנבלה הושחתה מחיים, ותפקידנו להעלות חיים בעולם (ש'צדיקים שבמיתתן נקראו חיים.. רשעים שבחייהן קרויין מתים' [ברכות יח,א-ב] שמהות הצדיק הוא חיים שמחיה את העולם בקדושה) לתקן את העולם להיות ראוי לה' שנקרא חיים (אבות דר"נ פרק שלושים וארבע אות יא [ויש שם כמה שקרואים 'חיים', שהם לתקן דרך א"י את כל העולם שיהיה ראוי לה', שהעולם יהפוך לגן עדן מקודש בתורה, שכל אלו קשורים ל'חיים', וכך יש להסביר כל אחד מהקרואים חיים כיצד קשור לתיקון העולם]) ולכן אין לאכול נבלה. כך גם אין לאכול בשר וחלב שמעמיד בזה כאילו מבטל כל חייו של הולד, כמבטל עניין החיים שלו בעולם לגמרי. ולכן קשור האיסור הזה ל"כי עם קדוש אתה לה' אלקיך" שתפקידך לחבר את העולם לחיים, נגד המיתה של החטא שמעץ הדעת (והגוים לא כך, ולכן הנבלה הולכת אליהם, ויש בזה רמז להשפעה מישראל, שגם בתיקון אנו משפיעים לעולם כולו) [לכן גם עץ ניקרא חיים, שעץ החיים מתקן את עץ הדעת] ולכן מיד מובא "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" רמז לתבואת החיטה שהיא עץ הדעת (ברכות מ,א) ובמעשר אנו מתגברים על התאות, שנותנים למעשר מציווי ה', היפך מחטא עץ הדעת שהביא תאוה וריחוק מה', ויש כאן לשון לשתי מעשרות, מעשר דגן ומעשר בהמה (ר"ה ח,א) לרמז עניין התיקון שבדגן לבהמה, לומר כמו שאמרנו שאיסור נבילה ובשר בחלב הוא מטעם חיים היפך עץ הדעת.