בעת בציעת המצה האמצעית לאפיקומן בליל הסדר אנו מכוונים ששני חלקי המצה שיתקבלו יהיו בעה"י בצורת האותיות: "ד", "ו".

ננסה לתת טעם לכך בניסיון להבין למה נבחרו דווקא האותיות האלה.

האות "ד" מסמלת את שמות ד' אדנות והוי-ה שמורכבים מארבע אותיות, ולעומת זאת האות "ו" מסמלת את החומריות, מאחר וכל דבר גשמי מתאפיין בארבעה צדדים של מזרח, מערב, צפון ודרום ובנוסף החלק העליון והתחתון שלו.

ליל הסדר כולו מסמל את אחת המטרות העיקריות של כל אדם בעולם במשך כל ימי השנה, לחבר בין שמים וארץ, ובדומה לשבת זהו גם אחד ממאפייניו. מצד אחד קוראים הגדה של פסח, מקיימים מצות והיגדת לבנך, סיפור יציאת מצרים, מברכים ברכת המזון ואומרים הלל, ומצד שני אוכלים 4-5 כזיתות מצה, מרור, חרוסת, בשר, דגים, אגוזים ומיני מתיקה ושותים 4 כוסות יין.

אנו למדים על כך אף מברכת הכהנים שמחולקת לשלושה חלקים, כשהראשון (יְבָרֶכְךָ ד' וְיִשְׁמְרֶךָ) כולל 3 מילים ועוסק בצד הגשמי של הפרנסה והממון, השני (יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ) כולל 5 מילים ועוסק בצד הרוחני של המציאות, והשלישי (יִשָּׂא ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם) כולל 7 מילים ועוסק בחיבור בין הצד הרוחני לגשמי, וכפי שמסביר בעל הכלי יקר, אנו נעזרים במספר המילים כדי לקבל מדד אודות היחס והחשיבות שכל אדם צריך לייחס לכל אחד מהצדדים האלה בחייו, כשהחלק השלישי הוא העיקרי ומבטא את החיבור בין שמים וארץ.

ראיה נוספת לכך אנו מקבלים מכך שבליל הסדר הקב"ה יורד לכל בתי ישראל בליווי פמליה של מעלה, ובמקביל דרך עשיית המצוות אנו זוכים לעשות רצונו כרצונו, להידבק בו יתברך וע"י כך לעלות מעלה מעלה, וכך נוצר החיבור המיוחד והשמיימי הזה בין ד' יתברך לבניו ובנותיו.

את החלק עם האות "ד" שמסמל את הקב"ה מחזירים פנימה ואילו את החלק הגדול עם האות "ו" שמצפינים לאפיקומן ומסמל את החומריות מוציאים החוצה, כשם שמשמעות השם "אפיקו-מן" היא: הוציאו את דברי המתיקה, וככל שהם תופסים חלק גדול יותר מחיינו כך גם המאמץ שצריך להשקיע לטובת העניין צריך להיות בהתאם. ולעומת זאת ככל שעולה האדם במדרגות הרוחניות, הולך ומצמצם הוא את עצמו, משיל את קליפת הגאוה ומתמלא בענוה, מאחר ותפיסתו את ד' יתברך מתרחבת ומתעצמת, וזה עוזר לו לדעת את מקומו האמיתי ביחס לאינסוף ב"ה.

מאחורי כל דבר ולו הקטן ביותר בכל הבריאה עומדים דברים נשגבים שמשפיעים בעולמות העליונים, שנאמר במסכת אבות ב, א: "דַּע מַה לְּמַעְלָה, מִמְּךָ", וגם כאן ניתן לראות איך המהות של מצות אכילת מצה כמו צועקת מתוכה כדי שנגלה אותה ונלמד את המסר שמסתתר מאחוריה.

מהנאמר בתהלים יט ב: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" נמצאים אנו למדים כי כל ההוי'ה כולה ובליל הסדר אף המצה מגלה את כבוד ד' שרוצה שנכניס אותו יתברך אלינו, למרכז חיינו, עמוק לתוך ליבנו, כשם שמכניסים את חלק ה"ד" פנימה, ובמקביל שנסיר את התאוות הגשמיות, הבהמיות והאסורות מתוכנו, כשם שמוציאים החוצה את דברי המתיקה שמסמלים את תענוגות העולם הזה, מאחר והקב"ה שברא גם אותם לא רוצה שנעצר במקום הזה אלא נתרומם מעלה לתענוגות הרבה יותר נשגבים שהם בחינת העולם הבא וגנוזים בתוך התורה והמצוות, שמורים לכל הצועדים המסורים בדרך ד', וניתן לפגוש אותם כבר בעולם הזה בשלל הרבדים שלהם. כה משתוקק הקב"ה שנצא מתפיסתנו המצומצמת את העונג, ההנאה והשמחה ונתקדם למקומות נעלים ומרוממים כ"כ שאף האדם ירגיש מיד בעצמו שתענוגות העולם הזה הם ממש הבל הבלים לעומתם, כפי שנאמר בפתיחת ספרו הקדוש של הרמח"ל "מסילת ישרים": "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וּלְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה, מה שהורונו חז"ל הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא".

ככל שמתקרב ומתדבק הוא האדם א-ל הקב"ה ועולה מעלה מעלה במעלות התורה, מתרחש תהליך טבעי שבמהלכו משיכתו לחומריות הולכת וקטנה מעצמה בעה"י. הוא מרגיש שהוא פחות מתלהב מכסף, ממון, מאכלים ומשקאות, ולא מרגיש צורך בהרבה שעות שינה כבעבר, מאחר וכעת הרצון הגופני אינו שולט בו יותר כי אם זה הנשמתי והטבעים שלו הופכים להיות יותר ויותר אלוקיים, ומתוך כך הוא מרגיש שנפתחים לו אינספור אפשרויות חדשות היות והוא מתקרב לעולם הקדושה והאמת בו המושגים הם של נצח ואינסוף, וכשהוא מבין את המשמעות והערך של כל דבר ועניין מצד האמת האלוקית נוצרת בקרבו כמיהה להתעסק רק בעיקר, לחטוף כמה שיותר מצוות, להתענג מכמה שיותר דברי תורה ופניני חכמה, להתפלל א-ל מי שאמר והיה העולם ובכך להתקרב א-ל התכלית שהיא להכיר, להתקרב ולהידבק במי שברא אותו יחד עם כל הבריאה המופלאה והמפוארת, מלך מלכי המלכים, הקב"ה.