'וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ - הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ - הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ.' בפשטות הביאו את הסיפור הזה בהגדה כדי לומר שאפילו ת"ח גדולים ביותר צריכים ללמוד זה עם זה. אולם מדוע חשוב לומר שזה היה בב"ב? ומדוע תלמידיהם לא ניכנסו, הרי אם זה מצד הלימוד אז ראוי ללמד לתלמידיהם, שזה קודם לכאורה ללימוד עצמם?- ויש שרצו לומר שההתכנסות של הת"ח האלו באה כחלק ממרד בר כוכבא ולכן בב"ב אצל ר"ע (סנהדרין לב,ב) שהיה ממעודדי המרד, ולכן הוציאו את תלמידיהם כדי שלא ישמעו מה הם מדברים. ובפשטות אפשר שלא הוציאו את תלמידיהם, אלא בשלב מסויים התלמידים יצאו לישון והם המשיכו עד שבבוקר חזרו תלמידיהם, שהת"ח ישנו מעט ולכן יכלו להשאר כל הלילה (ובפרט שלמדו ביניהם, ואילו התלמידים שמעו שזה יותר מקשה להשאר ער) ואילו התלמידים כדי שיתפללו כראוי בבוקר הלכו לישון (וכך הורה לי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שאחי רצה להשאר ער כל הלילה ללמוד ושאלתי את הרב. וענה לי שאין צורך לישאר ללמוד כל הלילה ['זה לא שבועות'] ואם זה יקשה ויקלקל את התפילה בבוקר אז וודאי שיש ללכת לישון). וניראה שיש בסיפור הזה לימוד חשוב, שהנה אנו אומרים 'לספר ביציאת מצרים' שלכאורה מזה משמע שיש עניין לספר אגדתות, כמו רוב ההגדה, לכן מציינים שהיה זה אצל ר"ע, שלכן הסבו בב"ב. מה המיוחד בר"ע?- מובא במדרש (שמו"ר י,ד) '"ותעל הצפרדע ותכס את" וגו'. תני רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה והיא השריצה ומלאה את ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה ושרקה להן ובאו'. יוצא שראב"ע סובר שר"ע לא יודע לדרוש דרשות, וזה בא בפרט על מה שהיה במצרים, אם כן מדוע הלכו לר"ע לליל הסדר הרי הוא הפחות שבדרשני יציאת מצרים?- אלא מכאן שלא רק דרשות על מה שהיה במצרים יש חשיבות של סיפור יציאת מצרים, אלא כל עניין הקשור לזה. לכן מובן שמיד מובא מראב"ע על עניין הזכרת יציאת מצרים בלילות, שלא מובן הרי אין שום קשר לליל הסדר, שהרי גם לחכמים שדורשים שהפס' מתייחס לעתיד לבא ודאי מסכימים שבליל הסדר יש לספר ביציאת מצרים?- ובפשטות י"ל שבא לומר שכל יום יש מצוה להזכיר מימלא בפסח יש עניין במיוחד להרבות בסיפורים (כת"ח שדרשו כל הלילה). אולם יותר ניראה שבא לומר שאפילו המחלוקת הזו היא חלק מסיפור יציאת מצרים, כיון שקשורה להשפעות של יציאת מצרים, לכן הלכו לר"ע כיון שאע"פ שאינו דרשן מספיק (לפחות לראב"ע) בכ"ז הוא ת"ח גדול בהלכה ולכן יש עניין של סיפור יציאת מצרים גם בזה. ולפי זה מובן ביותר הנוסח של ההגדה ברמב"ם ובנוסח תימן שמובא 'אמר להם' שדנו בזה בסדר שעשו בב"ב, אולם כבר עמד על זה מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל (ב'מקורות והערות לנוסח האחיד' בהגדה הצבאית) והביא שביר' מוזכר 'אמר להם' והכוונה על מה שנאמר במשנה קודם ולא על מה שנאמר כאן (ומימלא זה רק ציטוט מהמשנה ולא הקשר בהגדה). ואף ניראה שמובא דברי ראב"ע לומר שיציאת מצרים מוזכרת על העוה"ז וימות המשיח (לדברי חכמים) ביום ובלילה (לב"ז) לומר שכל מה שקורה בעולם קשור ליצאת מצרים, בין אם חיובי (כיום-מאיר) או שניראה כשלילי (לילה-חושך) ובכל הדורות , הכל נעוץ בעניין יציאת מצרים, שהרי בלי שיצאנו היינו נישארים שם, ולכן הכל קשור ליציאת מצרים, ולכן קודם מובא בהגדה 'עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם'. אולי אפשר שבאו לרמז שמי שמרבה לספר ביציאת מצרים מתקשר עם הגאולה וכך מקרב את הגאולה, ולכן סיפרו עד שהודיעו להם שהגיע ק"ש של שחרית, שהגאולה נימשלה כעלות השחר (יר' ברכות א,א), ובנוסף לחכמים ה"כל" מרבה לימות המשיח, ולב"ז מרבה את הלילות, שמתוך שמזכירים בלילות גורמים לקרב ימות המשיח, ולכן אומר שהוא כמו בן 70 כרמז לגאולה, שבגלות בבל היתה 70 שנה, כך מקרבים את הגאולה שתחשב ראויה כעין שהגיע זמנה, גם אם עדיין לא הגיע זמנה. לכן חשוב להזכיר דווקא את הסיפור הזה שהיה בב"ב (אע"פ שיש סיפור דומה במקום אחר [תוספתא פסחים י,יב]), כרמז לר"ע שראה בבר כוכבא משיח, כעין שהגיע הזמן, אלא שלא היה מספיק ראוי ולכן ניכשל.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.