בליל הסדר אנו שמים בקערת הסדר, בין שאר הדברים) זרוע וביצה. במקור היו שמים 'גופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבע עשר' (רמב"ם חמץ ומצה ח,א) לאחר החורבן במקום שני קרבנות אלו שמו שני בשרים (רמב"ם). במשך השנים שינו ובמקום שני בשרים שמים 'ושני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה, והבשר נהגו שיהיה זרוע ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת' (שו"ע או"ח תעג,ד). ומדוע אלו?- המשנה ברורה מביא 'ונהגו בבשר וביצה - וכ"ש אי בעי לעשות שני מיני בשר אחד צלי ואחד מבושל זכר לפסח וחגיגה דשפיר דמי, אלא דאף בביצה יצא בזה. ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא כלומר בעי רחמנא למפרק יתנא. ויש שכתבו משום דעושים אנו זכר לאבילות בית המקדש שאין אנו יכולין להקריב קרבן פסח' (אות כג) 'זרוע - ע"ש זרוע נטויה שהראה הקב"ה במצרים' וכו' (אות כז). יוצא שזרוע כנגד הפסח ולכן היא כנגד הזרוע החזקה, וביצה כנגד חגיגה ואין עניין מיוחד בביצה אלא בשר עדיף עליה כך שכניראה טעמה משום שזולה יותר, או כנגד רמז לבקש גאולה או לחורבן. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא בהגדה של פסח ('לזמן הזה' עמ' 26) עוד שני טעמים: א. כנגד בנ"י כמו ביצה שכמה שמבשלים אותו כך מתחזק כך בנ”י מתחזקים אע”פ שמענים אותנו הגוים. ב. הגאולה כמו ביצה שבתחילה כמו דומם ואח"כ בוקע אפרוח, כך תחילת הגאולה פיזית גשמית ואח"כ מתווסף הצד הרוחני. וניראה שאולי אפשר לומר שנהגו בביצה, כיון שבזמן הגאולה ממצרים היינו ניראים כמו המצרים, ובכ"ז ניגאלנו כיון שאנו בנים של הקב"ה, שיש בנו במהותנו קדושה (ראה שם עמ' 28-29). לכן אנו מסמלים זאת בביצה שהיא מרמזת על קדושתנו, שבאה לידי ביטוי שאנו אפילו מחמירים בקדושה יותר ממה שה' דרש בתורה, וזהו בא לידי ביטוי ב'ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה, בשני אין בו טומאה, בשלישי יש בו טומאה, ברביעי ובחמישי אין בהן טומאה, חוץ מכנף העוז וביצת הנעמית המצופה.. כל שנברא ביום השישי טמא' (כלים יז,יד) הרי שחז"ל הביאו מה טמא ומה טהור בכלים ע"פ הניברא אותו יום, ומחז"ל גזרו טומאה על שני דברים נוספים שמהתורה טהורים שזהו כנף העוזניה וביצת היענה (ברטנורא) ולכן לוקחים ביצה לומר שאנו מוסיפים חומרות בשביל הקדושה, שזה מראה את מעלתנו. וזה בא בטומאת כלים, כמונו שאנו כלים לקדושה בעולם, ובמצרים ניטמאנו כיון שהיינו בניהם, אבל ביציאתנו אנו חוזרים למהותנו, כמו כלי יקר ששמים בו דבר מגעיל וברגע שמנקים אותו הוא חוזר למעלתו ומשתמשים בו לדברים חשובים. ואולי לכן גם זרוע שזה (אפשר ב)כנף כנגד כנף העוזניה. ובמשנה מובא ע"פ ימי הבריאה, שאנו מקדשים את העולם כולו (שניברא בששת ימי בראשית) להבאת שכינה לעולם, ולכן ראוי היה שה' ירד למצרים להצילנו, כנגד שאנו מתקנים בשבילו את העולם. והנה היום המיוחד שבו גזרו הוא יום חמישי, שע"פ חכמים (שבת פח,א) יד ניסן במצרים, שבו שחטו את הפסח, היה ביום חמישי (ולר"י זה היה ברביעי [שם פז,ב], אולם מכת בכורות היתה בליל חמישי, כך שה' ירד למצרים בחמישי) אולי זה כנגד מעלתנו בטהרה כמו שאמרנו. ובפסח נהגו ללבוש לבן ובין השאר זה משום שדומה ליוה"כ (ראה עוד בדברי מרן הרב דרוקמן שליט"א בהגדה) וניראה שגם זה קשור למה שאמרנו, שהיהודי הקדוש מפשיסחא מסביר את ההבדל בין פורים ליוה"כ מפורים זה צד 'הוצאת טוב מרע' (שמשתמשים ברע לברר את קצת הטוב שנישאר בו, שזה באוכל- גשמי) ויוה"כ זה 'הוצאת רע מטוב' (שמסיר את כל הרע לגמרי [עם חלקים קטנים של הטוב שיש בו] שזהו שלא אוכלים וכדו'), והסמיך זאת על המשנה בכלים, ולכן הביא שיוה"כ יחול תמיד בזמן של 'אין בו טומאה' ופורים בזמן ש'יש בו טומאה' ובחמישי יכולים לחול שניהם כי מדאורייתא אין ומדרבנן יש. ניראה שאף בפסח כיוון שבו יגאלנו, אז זה כנגד כל מהותנו, שיש בנו את שני סוגי התיקונים, ולכן מרומז בחמישי. בפסח זה גאולה פיזית כמו בפורים וגאולה לקדושה כמו ביוה"כ, וכן, פורים זה הצד שלנו שקיבל על עצמו את התורה- הצד התחתון, צד העולם-שלנו (ולכן זה הוצאת הטוב מהרע, שיש רע, שזהו בעולם) ואילו יוה"כ זה סיומו של מתן תורה, בכפיה משמים של ההר כגיגית (ולכן זהו רע מטוב, שאין רע, כשמים), ולכן פורים זה צד העולם ויוה"כ של השמים שלכן בו ניכנס כה"ג לקה"ק ואנו צמים כמלאכים שלא אוכלים. ובפסח יש את שני הצדדים, מצד אחד אנו שקועים בגלות בטומאה, ומצד שני ה' עצמו ירד למצרים, כך שיש חיבור בין שני העניינים, וה' גאלנו בטומאתנו, כעין שה' עשה 'הוצאת טוב מרע', אותנו מבין המצרים, אע"פ שזה הצד של העולם, כך שיש כאן שני אלו, כנגדנו שאנו מתקנים את העולם בכל צורותיו, ולזה רומזים בזרוע וביצה, כנגד שני חלקים לרמז על שני עניינים ובפרט שזה מרומז בכנף וביצה. ואף כנף גורם לעוף לעוף למעלה בשמים שמרמז על שמים הרוחניים, צד השמים, ואילו ביצה היא כדומם שלא זז אלא שקוע בקרקע, הצד הארצי, אולם בסוף יתברר שאותה ביצה דוממת היא תמריא לשמים, רק צריכה לצאת ולהוציא לפועל את הגנוז בה, שזהו כמונו היינו שקועים בטומאת מצרים ולבסוף כשניגאלנו ויצאנו לחירות הוצאנו את מהותינו לפועל, שהיא קדושה בעולם, שבא לשיאו בקרבנות, אולם גם כיום אנו מתקנים שנהיה ראויים לזה, ולכן מוחלף בביצה וזרוע.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.