השבת אנו קוראים בתורה על זריזותם של בני-ישראל, ושל הנשים במיוחד, בהבאת התרומות למשכן. אחת האומנויות המיוחדות ביותר של הנשים הייתה הטווייה של שער העיזים (שממנו ארגו יריעות לכיסוי המשכן). נאמר בפסוק, כי הנשים "טוו את העיזים", ומפרש רש"י: "מעל גבי העיזים טווין אותן". כלומר, הנשים טוו את הצמר בעודו מחובר אל העיזים, עוד בטרם גזיזתו!

זו הייתה אומנות מיוחדת של הנשים, שהן אפילו לא נצטוו עליה. הן עשו זאת מעצמן, מתוך רצונן לתרום מהמיטב ומהיפה ביותר למען משכן ה'. בכך הועילו תועלת כפולה: העלו את דרגת התרומה, והשביחו את הטווייה.

תרומה מן החי

טוויית הצמר על-גבי העיזים העלתה את ערכה הרוחני של התרומה. הנשים ידעו, שהתרומות לבניית המשכן הן כמו קרבן לה', וקרבן ממין החי חשוב יותר מאשר קרבן ממין הצומח. לכן הביאו את החוטים הטוויים בעודם מחוברים לעיזים ויונקים מהן, שכן אז נחשב הצמר לתרומה ממין החי.

הנשים התאמצו לעשות זאת גם מתוך רצונן, שתרומתן תהיה המשובחת והמעולה ביותר. ואכן, הטווייה על-גבי העיזים היא משובחת הרבה יותר, משום שהשערות המחוברות לבהמה ויונקות ממנה, רכות ולחות יותר¹ ומשביחות את הטווייה.

ניצול כישרונות

מהנשים חכמות-הלב הללו עלינו להפיק לקח נצחי: הן ניצלו את כישרונן המופלא, בטוויית צמר מעל-גבי העיזים, כדי להשביח את התרומות למשכן - אף-על-פי שלא נצטוו על כך. כך אף אנו: אם יהודי חונן בכישרון מיוחד מאת הקב"ה, עליו לדעת, שכישרון זה לא ניתן לו רק למען התפתחותו האישית, אלא בעיקר כדי שינצל אותו לעבודת ה', כדי שיעשה מהעולם 'משכן' לשכינה. עליו לנצל את כישרונו להוספת קדושה בעולם ולהפיכת העולם ל'דירה' לה'.

לא רק לגבי כישרונות כך, אלא גם לגבי נכסי האדם: אם יהודי זוכה לפרנסה יתרה ולשפע גשמי, עליו לזכור, שהקב"ה העניק לו זאת כדי שירבה בצדקה וינצל את אמצעיו המיוחדים לבניית 'משכן' לה'.

מניעת צער

זאת ועוד: חריצותן המיוחדת של הנשים בטוויית העיזים גרמה להקדמת אריגת היריעות לפני עשיית הקרשים. הסדר הרגיל נשתנה כאן, בעקבות המעשה המיוחד שעשו הנשים. אחת הסיבות לכך הייתה, כדי למנוע צער בעלי-חיים מהעיזים, שהצמר הטווי הטריד אותן.²

ומכאן הוראה: אם בגלל צער בעלי-חיים שינה הקב"ה את סדר עשיית המשכן, קל-וחומר שחייבים לעשות הכול כדי למנוע צער מיהודי. כשרואים יהודי שחסר לו דבר-מה - גשמי או רוחני - יש 'לשנות מהסדר' ולפעול כדי לעזור לאותו יהודי ולהשלים את החסר לו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 449)

----------

1) על-כל-פנים פחות קשות מכפי שהן אחרי הגזיזה.

2) ואף אם תאמר שגם הטווייה עצמה על-גבי העזים גורמת צער - מובן שאין בזה איסור מכיוון שהדבר נעשה לצורך כו' (ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן חלק חושן משפט הלכות עוברי דרכים וצער בעלי-חיים סוף סעיף ד