"וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" מתואר בחטא העגל, וחז"ל הרחיבו זאת לרמה של הפקרות מוחלטת: גלוי עריות ושפיכות דמים. ליצנות פסולה היא זו המבקשת להפוך כל דבר קדוש לצנינים וכל אמת לשקר- וזו מותרת רק כנגד ע"ז (וכל רוע בכלל –ר' צדוק ב"צדקת הצדיק")

לעומתה -הבדחנות מביאה שמחה הנחוצה לעבודת ה', ומתוך שלא לשמה –בא לשמה. מסופר (תענית,כ"ב,א) על רבי ברוקא שביקש מאליהו הנביא שיציג לפניו אנשים שמובטחים להם חיי העולם הבא. אליהו הצביע על שני אנשים שהסתובבו בשוק, והתברר שהם בדחנים המבדחים אנשים עצובים. ר' צדוק מסביר שבמהופך מליצנות -הצחוק הוא דבר מבורך, שמראה את האמת שיש אף בדברים הנראים שטחיים ושטותיים.

הצחוק והשמחה מרוממים את הנפש ובכך מועילים מאד להתגבר על הגוף החולה. ובניסוח בשפה מדעית: לאחר הצחוק ישנה ירידה בהורמוני הדחק כמו האדרנלין והקורטיזול -דבר המחזק את המערכת החיסונית ומוריד את לחץ הדם. במקביל הגוף משחרר אנדורפינים המשפרים את מצב הרוח. (כמו כן מוכר "גז הצחוק" המכיל חמצן דו-חנקני והגורם לתחושת אופוריה המרגיעה בטיפולים כואבים).

"ושבחתי אני את השמחה" אמר קוהלת, אולם לעתים "לשמחה מה זו עושה". יש בדחנות –חיובית, ויש ליצנות שהיא שלילית ביסודה: "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא" (מגילה,כה,ב) וידועים דברי ר' עקיבא: "שחוק וקלות ראש מרגילים לערווה" (אבות ג,י"ג).

ענף הליצנות הרפואית חשוב אפוא מאד: העוסקים בכך מביאים את השרויים במצוקה להתבוננות ממקום טוב יותר ומסייעים בעדם להתאושש משברם ולהתרפא מחוליים. המלאכה הזו מורכבת ודורשת משאבי נפש כי ה"ליצן" נדרש להרגיש ולהכיל את המצוקה, ודווקא מתוך כך לסייע ביציאה מן המיצר.

אכן, העיסוק בצחוק של שמחה מחייב זהירות הלכתית, במיוחד בשני תחומים: צניעות ודיבורים אסורים. השמחה יפה היא לבריאות, אך בתנאי שאינה של שחוק וקלות ראש אלא הומור ובדחנות טובים ומצחיקים!