עמוד השדרה של תפילות רה"ש הינו המלכת ה' עלינו ועל הכלל. למרות שהיה מתבקש לייחד את תפילות יום הדין לבקשות אישיות, ובכללם רפואה, פקידת עקרות וכיו"ב.

אולם "בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים" (ר"ה,י,ב) -לאור דברי חז"ל אלו, וע"פ הזוה"ק שתפילה על חולים ועקרות בר"ה מתקבלת, כתבו אחרונים שמותר להוסיף בקשות פרטיות בראש השנה, בפרט על חולים ושבויים ועל פרי בטן, ובבחינת "אם לא עכשיו –אימתי?" ובאמירת "מי שברך" לחולה בר"ה, אין מוסיפים "יו"ט הוא מלזעוק" כבשאר ימים טובים, שהרי אדרבה -זה הזמן לזעוק! (מטה אפרים) והאר"י ציין שהנמנע מבכי בר"ה "אין נשמתו טובה ושלמה"...

נראה שאין סתירה בין הדברים: עיקר עניינו של ר"ה הינו המלכת ה' בעומק ובמוחלט, מתוך רוממות של שמחה "וגילו ברעדה", וככל שאנו זוכים לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, בענווה ויראה, בגיל ורעדה, כך נזכה לשנה טובה ומבורכת, ע"י קידוש שם ה' בעולם ותיקונו ע"י עשיית רצונו. וככל שדרגת הקרבה והדביקות של המתפלל גבוהה יותר, כך תגדל התרגשותו ותבוא לידי ביטוי בבכי (האר"י)

"קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה כל העניינים המורים שאנו נתונים לאהבתו יתברך שמו, עד שביום המשפט אין אנו משימים על לב להאריך כל כך בצרכי עצמנו וכל האריכות אינה כי אם בכבוד שמיים, וגם כשמבקשים על צרכי עצמנו, זכרנו לחיים, אני מסיימים למענך אלוקים חיים, למען כבודך שנראה בעולם על ידי הצלחת ישראל" (הרב זצ"ל, מדבר שור,י"ח)

נמצא שאכן אי אפשר להימנע מלהוסיף בקשות בסיסיות "בָּני (פרי בטן) חיי (רפואה) ומזוני (פרנסה)", אלא שאין להפריז ולהרבות בהן; אין לעשותן מתוך עצבות אלא מתוך תקווה ושמחה; והן צריכות לבוא מתוך תפילה על כלל ישראל. כפי שמבוארת בזוה"ק (בשלח) תשובתה של האישה השונמית לאלישע שהתעניין מה חסר לה "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנכִי ישָׁבֶת" -שבשעת הדין אל לו לאדם לפרוש מהכלל ולהתפלל על עצמו אלא: יבקש על הכלל ועל הזולת ובכך יעורר יותר רחמי ה' שגדולים הם על עמו!

אבינו מלכנו קבל ברחמים וברצון תפילותינו ותקיעתנו!