צדיק באמונתו יחיה רבי שלמה שטנצל זצל
מרכז האמונה
מכתביו של רבי שלמה שטנצל זצ"ל
א כיצד לצאת מהטרדה הפנימית, חוסר מנוחת נפש סיפוק כללי, מה מעיק על הלב ואיך להרגיע אותו, ראשית כל אני חש ששטח האמונה החיה שלי אינו חי ופעיל, ואף מדוכא אם חבקוק העמיד את כל התורה כולה על אחת: צדיק באמונתו יחיה, הרי שכמו שכל תרי"ג מצוות מרוכזים באמונה, כן כל האישיות של האדם, וממנו צריך להתחיל ולהגמר כל האישיות, ואם תחום האמונה נפגע באיזה שלב התפתחת שיהיה, הרי פגום האדם בשורשיו, ומיד עליו למצוא דרך לתקנו.
ב. האמונה זוהי יציבות, מצב קבוע ובלתי משתנה של הלב, בכל מצב שלא היה, ישנם שטחים שהלב צריך להימצא בניגוד אהבת צדיקים ושנאת רשעים, דין וחסד וכד', כאשר נקודת האמונה אינה חזקה במקום אחד ובהתחזקות תמידית דווקא באותו מרכז בלתי נע, הרי שהאדם מטולטל מקצה עולם אחד לקצה עולם שני הלוך ושוב, ובתנועתו הריהו מתחזק נחבט וכד', אום כאשר תחילת נקודת המוצא ממרכז האמונה, גם כשישנה השתנות מקרית, במידות שהן מקריות, אולם אם האישיות מעוגנת באמונה, שוב נמצא האדם בשלמותו ויציבותו, אולם אם היסוד האמונה לא בנויה והאישיות מעוגנת לא בשורש אלא בענף במהלך השני, גם אם יהיה זה חסד משפט רחים וכו' שוב יהיה האדם מוטרד ע"י השתנות הקצוות. והמעבר מקצה אל קצה.
ג. הגדרה מפורשת ובהירה יותר של אמונה קבעו חז"ל בפסוק "בכל דרכיך דעהו", ואולי הבדלו מ"וצדיק באמונתו יחיה", שקרא "וצ'דיק" תנועתו פנימה מהעולם למרכז הלב, והפסוק "בכל" הפוכה ממרכזיות אמונת הלב החוצה לכל מרחקי הדרכים.
ד. אים להחיות את האמונה, אשר במהותו כל הברכות שרויות, השמחה האהבה היראה זאת אפשר להחיות ע"י עבודה, לצאת לכל דבר מנקודת מוצא של אמונה, אראשית תפילה, להתרגל לשיחה עם הקב"ה על כל הדברים המעיקים בלב, ולראות את כל הדברים הסובבים בעולם בין פרט לפרט באור השגחה פרטית שכך מוליכה את הדברים, ואין הדברים סובבים כך במקרה כלל, אלא בהשגחה, באופן זה כל השאלות המטרידות סרות מאליו, וכל המדות מסתדרות, כי הכל מדה כנגד מידה, שפירושו: כמו בזמן הנביאים ההוראה היתה דרך נבואה, בימינו הוא דרכי המעשה, והקב"ה משוחח עם כל אחד מאתנו בהנהגה שלמדה כנגד מדה וממילא כשמכאיב לי מישהו בדבור ובמעשה אל לי לכעוס עליו אלא על עצמי, רק הוא הינו המקל, וכאשר השני מצליח בכסף מעמד חברה וכו' ואני לא מתעוררת קנאה, אולם כאשר אני יודע שהכל השגחה, וכך הקב"ה רוצה, ממילא סרה הקפידא, והקנאה, וגם תאוה לא אתאוה לחוץ, כיון שאם מגיע לי בודאי יגיע, ואם לא מגיע שלב אפילו יעשה מה שיעשה למעשה דבר לא ישתנה כל מה שכתבו שבידי האדם הוא רק כח הבחירה הטובה או הרעה, ז"א תנועת הלב לצד הטוב או להיפך אולם לצד העובדה אינני יכול לעשות דבר.
ה. ההנאה והצער מקומם בלב, וכדי להתענג אינני מוכרח להגיע לדבר חיצון דוקא, ואוכל למצוא גם את כל ההנאה ואת המהנה במחיצה אחת בתוך הלב, מגלי שיוכל מישהו להפריעני, כשם שבחיי הנצח כך, מרבה נכסים מרבה דאגה יש לו מנה רוצה מאתיים בענייני עולם הזה פרט זה מפריע לפרטי שלי, אולם במישור הרוחני אין כל מפריע שיכול להפריעני לשום בנפש בכל העולמות, אין בזה תפיסה גשמית, וכל אדם יכול לעשות כן מבלי שאחד יפריע לשני
את הרעיון של אמונה כתבנו אפשר שטמון בשני הפסוקים בא חבקוק והעמידו על אחת וצדיק באמונתו יחיה – אמונה. ואילו הפסוקה השני "עולם חסד יבנה", כלומר יסודו של עולם ועמודו עליו ניצב וסמוך העולם הוא אמונה, ואולם הכח הנע החי והפעיל לתנועת העולם ודנינו הוא חסד, אולם החסד צריך לצמוח מתוך מרכזיות העולם והוא אמונה, וא שיהיה החסד ענין ללא שורש ויסוד.
יתכן להגדיר את המשבר של העולם בדורנו, הלבבות השבורים והשטחיים וכו' ולהסבירו, הנה כל בנ"א תרבותי קורא ושומע כל יום חדשות, העתון מכנס בגליונו את כל החדשות שהתרחשו אתמול בכל קצות תבל, בדרך כלל עניינים רעים בקורתיים הרואים לגינוי, והנה הקורא מוכרח להגיד בלבו על כל קטע, טוב ורע מעשה שבח מעורר את טוב הלב, ומרחבי את הלב, והרע מיצר את לבו והנה כל חדשות הועלם עוברים דרך לבו פירוש שמוכרחים ליצור גם תגובה, השטחיות של הלב בא פשוט מחוסר יכולת להגיב רבבות חבורות נפשיות סותרות ומהופכות מן הקצה אל הקצה הלוך ושוב, ממילא כושר הקליטה והחוויה הוא שטחי ביותר, שנית, הלב מוכרח לפאמים לקרוא מתוך אדישות וכרות נושאים מזעזעים ג. אותה תנועה מקצה הרחמים לקצה האכזריות יוצרת תנועה, ומטבע התנועה אמורה חיזוק אולם יסוד האמונה שהוא כח עומד לא כח נע המתייחס לכל מאורעות החיים קולט את הזעזועים, ומייצב אותו, מול התנעות המנוגדות והמתגרשות ללא נקודה אחת ראשונת כוללת הכל. קצבים בלתי מתפתחים טבעית וללא ריתמוס הגיוני מדורג, האמונה שהיא יסוד ראשני כולל ומאוחד היא תשובה לכל המתפצלים החוצה ומתרחקים.