"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" נכתב במשנה, כלומר בכוח מעשינו להכריע האם ניטה לצד הברכה או חלילה לצד הקללה. אילו לא הייתה יכולת בידי האדם לבחור בטוב או ברע, לא היה מקום לציוויים שנאמרו בתורה. אין מקום לצוות על מי שהוא כפוי ואינו בעל בחירה. באותה מידה גם לא היה מקום לתת לאדם הכפוי שכר על מעשיו או עונש על מחדליו, שהרי הוא לא פעל מתוקף בחירתו החופשית. כוח הבחירה שקיבל האדם מקורו בעובדת היותו "נברא בצלם אלוקים".                                                                                                                                                                                                         כעת חשוב להבין מהי בחירה אמיתית. בחירת גלידה בטעם וניל עוגיות מבין כל הטעמים האחרים אינה מהווה דוגמה לבחירה. זוהי פשוט העדפה, בדיוק כפי שפרה בוחרת לאכול חציר במקום דשא. "בחירה חופשית" מתייחסת לסוג הבחירה הייחודי לבני האדם: בחירה ערכית להיות טוב, להשתפר ולהתגבר על היצרים החייתיים עימם כולנו נבראנו.

הפסוק בספר איוב אומר: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד". "פרא" הוא דבר שאינו מעוצב, אינו יודע גבולות, פורץ לכל אשר יחפוץ – כמו "שיח פרא", שצומח ללא השגחה והכוונה. כך גם תינוק קטן – מטבעו אין לו ריסון והגבלות. כל עולמו סובב סביב סיפוקיו, תאוותיו ורצונותיו והכול משועבד לו ללא מחויבויות מצידו. אילו האדם ימשיך לגדול ללא הדרכה והכוונה, ללא גבולות ברורים וקבלת סמכות הוא יהפוך ברבות הימים מ"עיר פרא" קטן לחמור גדול. אדם כזה חושב שכל העולם משועבד לרצונותיו, כל האמצעים כשרים להשגת תאוותיו, בשרירות ליבו הוא פועל, והוא אינו מקשיב לאנשים סביבו המנסים לתקשר את רגשותיהם ורצונותיהם עימו. אם הוא אינטליגנט הוא יעטוף את "פראותו" בעטיפות יפות ואולי אף ייראה נימוסי ו"יפה נפש", אולם במהותו הוא עדיין יישאר "פרא" ללא שום ריסון עצמי אמיתי. לצערנו מסתובבים בנינו לא מעט אנשים כאלה, ועם יד על הלב – אפילו בכל אחד מאיתנו מסתתר חמורונצ'יק קטן ואנוכי.                                                                                                             

הקב"ה, שברא את האדם ויודע יותר מכל את דפוסי התנהגותנו, נתן לנו את התורה כדי שיהיו לנו גבולות ברורים להתנהגות שלנו. מאז שהיא ניתנה כבר אי אפשר לעשות את כל העולה על רוחנו. אסור לנו לחמוד את אשתו של השכן, לרכל על החבר בעבודה, כמו גם לאכול כל מה שבא לנו ואפילו להתחתן עם כל מי שמוצא חן בעינינו. על פניו חופש הבחירה שלנו צומצם, אולם ההיפך הוא הנכון! בזכות המגבלות הללו אנחנו יכולים להיות בני חורין אמיתיים. כל הורה וכל מחנך יודע לומר שילד שגדל ללא גבולות מתחנך להיות אדם פחות מוסרי ואף פחות מאושר. הסייגים, אם כך, דואגים להרחיק אותנו ממכשולים שונים.  אומנם לא תמיד אנחנו מבינים את כל ציווי התורה השונים, ובכל זאת חרף עובדה זו אנחנו מאמינים שתפקידם להוביל אותנו בנתיבים הנכונים בדרכינו מעַיִר פֶּרֶא לבני אדם.

אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו.                                                                                                                                                                    החיים שלנו מלאים בנקודות בחירה. כשקורה לנו אירוע שלילי אנחנו יכולים ליפול לעצבות ולדיכאון, להאשים את הסביבה ולהפוך לאנשים ציניים וממורמרים, או לחלופין לבחור להיות חזקים, לראות את החיובי ולדבוק בשמחה.                                       

בחירה חופשית היא הבחירה בין חיים בריאים לבין מוות רוחני וערכי. על כך כתבה התורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל).

למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות?                                                             

כאשר נוזפים בנו על התנהגות שאיננה נאותה, יש לנו בדרך כלל תגובה קבועה: "ככה אני!". אנחנו פשוט מי שאנחנו. התשובה שלנו היא למעשה דרך חלופית לומר לסביבה ולעצמנו שאיננו אחראיים למעשינו. אנחנו אומרים בכך שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו, משום שכך נוצרנו. במילים אחרות, אין בידינו את הבחירה החופשית להשתנות ולהיות אחרים ממה שאנחנו.  "ככה אני!" היא תגובה כל כך שכיחה משום שלמעשה רובנו איננו מאמינים באמת שיש בידינו בחירה חופשית. זהו אחד הדברים המאפיינים את האדם בעולם המודרני בו הוא רק הולך ומתרחק מעצמו ופנימיותו יותר ויותר. קיימות סיבות טובות שבגללן אנו מנסים להתחמק מהעובדה שיש בידינו בחירה חופשית. סיבה אחת היא שהרבה יותר נוח לנו להניח שאין בידנו בחירה משום שהדבר עוזר לנו להתחמק מרגשות האשם שיש לנו על כל חסרונותינו. אדם יכול להגשים את התשוקות והתאוות שלו מבלי להרגיש אשם. הרי אם אין לנו בחירה חופשית, אף אחד לא צריך להרגיש אשם כלפי תכונות או מעשים שאין לו כל ברירה והשפעה לגביהם.                                                                                                                       

סיבה אחרת היא הגישה הדטרמיניסטית של המדע, שהצליחה לחלחל לתוך כל הלך מחשבה. גישה זו טוענת שלכל דבר יש גורם וסיבה וכי לא אנו מקור הבחירות שלנו. תורת האבולוציה מתארת את התפתחות האדם מהקוף ובכך בעצם הופכת את האדם לסתם עוד סוג של בעל חיים. לפי גישה זו, כמו שאר בעלי החיים, גם אנחנו מורכבים בסך הכול מאוסף של נוירונים ושל דחפים רגשיים. לבעלי-החיים אין כל שליטה על מעשיהם ומכך יוצא שגם לנו אין.

אם הדבר שמגדיר אותנו הוא התיאבון והדחפים שלנו, אזי אין כל סיבה בעולם שנשתנה. אנשים אלימים, שקרנים, ומועלים בכספים לא צריכים להאשים את עצמם. הם פשוט נפלו קורבן לנטיות הטבעיות שלהם. האם קשה לנו להסתדר עם שכנינו? אם כן האשמה היא על הורינו, שלא גידלו וחינכו אותנו כראוי. מדוע ישנם כל כך הרבה אנשים היושבים בכלא? החברה אשמה בדבר, וכן הלאה... הפועל היוצא של תפיסה זו אומר שאנחנו כולנו בסה"כ עוברי-אורח "תמימים", קורבנות אנושיים של עולם שחוקיו ומאפייניו נקבעו מראש. גישה זו ודאי שגויה מן היסוד. התורה לא הייתה, כאמור, דורשת מאיתנו להיות טובים אם לא הייתה לנו את נקודת היסוד של ההבחנה והבחירה בין טוב ורע.                                                          

"הכול צפוי והרשות נתונה" אומר לנו רבי עקיבא בפרקי אבות. זה נכון שהקב"ה יודע מראש כיצד ננהג ומה נעשה, אולם מבחינתנו אנו - כל האפשרויות פתוחות בפנינו ורק אנחנו הם אלה שבוחרים את שיקרה. היהדות לא מכירה במונח של "קארמה" ו"גורל". אין גזירה שלא ניתן לבטל ע"י מעשים טובים ובחירה בדרך הישר.

בתוך כל אחד מאתנו מתנהל ללא הרף קרב אימתני. זהו הקרב בין תשוקות ומאוויי הגוף לבין שאיפות הנשמה.               

ישנם זמנים בהם אנחנו יודעים באופן אובייקטיבי שמשהו נכון עבורנו, אך התשוקות הגופניות שלנו מפריעות ומטשטשות את שיקול הדעת. מי לא מכיר את הסיטואציה בה אנחנו מנסים לרדת במשקל ומישהו מציע לנו פרוסה מגרה ביותר של עוגת שוקולד עתירת קצפת. התגובה הראשונה היא, "לא, אסור לי, אני בדיאטה". אבל בעודנו בוהים בעוגה, גופנו מדבר בקול אחר: "רק חתיכה קטנה, מחר נתחיל את הדיאטה". מכאן הדרך של פצצת הקלוריות הזו אל הפה שלנו קצרה ביותר. הגוף אינו אומר: "תשכח מהדיאטה, אכול את העוגה ותהיה שמן" משום שהוא יודע שאנחנו נדחה על הסף את צורת השכנוע הזאת. במקום זאת, הוא מניח לנו להאמין שאנחנו יכולים לוותר רק קצת ועדיין להיות בשליטה. מסיבה זו הגוף הוא אויב ערמומי ובכל פעם שאנו נכנעים לו אנחנו רק גורמים לכך שיהיה לנו קשה יותר לעמוד בפיתוי בפעם הבאה.