מעשה יעקב להשפעה על ההולדה בצאן
"אעבר בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים והיה שכרי. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך כל אשר איננו נקד וטלוא בעזים וחום בכשבים גנוב הוא אתי. ויאמר לבן הן לו יהי כדברך … ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות. ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים" (בראשית ל,לב-לט). יעקב כביכול מרמה את לבן, שקבע אתו איך יחלקו את הצאן, ויעקב עושה פעולות כדי שיוולדו בצורה שהוא יקבל את הוולדות. כמו שמקשה המדרש: 'ואם תאמר: היאך עשה יעקב ככה להציג את המקלות על הבריכות ליחמנה במקלות, והדבר נראה כגניבה?' (לקח טוב; פס' לט). מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות ב', '”ויעקב איש תם" – האמנם?') שלוש תשובות: א. יעקב עשה את זה בצאן שלו שהיה ביד בניו, כך שלא עשה כלום בצאן לבן שבו עשו את ההסכם ביניהם: '"ויקח" – לא עשה יעקב זה בשנה ראשונה אלא ממנה ואילך, והמקלות לא היה משים לצאן לבן, כי אם לחלקו המגיעו מן הנולדים בשנה ראשונה שהיו עקדים נקדים וטלאים (בראשית ל,לט). ולאותם שהיו שלו היה משים המקלות כדי שלא יולידו אלא כדמות הפצלות, שאם היו מולידים צאן יעקב עזים שלא יהיו נקדים וטלואים יחשדנו לבן כי גנבם יעקב מהצאן שלו, כן פרש אדני אבי ז״ל' (רד"ק; פס' לז). ב. יעקב פעל כך כדי להציל מהרמאות של לבן ששינה מההסכם ביניהם, כך שזה לא רמאות אלא הצלה כדי שיקבל את המגיע לו ע”פ ההסכם: '"הסר משם" וגו׳ – מדבריו מוכח כי לא יהיה לחלקו אלא נקודים וטלואים בכשבים ובעזים וחום בכשבים, אבל עקודים אינם לחלקו, וממה שאמר הכתוב בסמוך משמע שלקח גם העקודים. ונראה כי יעקב בתנאו לא רצה שיטול בחלקו עקודים. וטעמו הוא כי אם יקח גם העקודים יצטרך להסירו גם כן מצאן לבן, ומעתה אין סימן הלובן בכל הצאן ליחמנה הצאן אליו והרי הוא יגיע לריק. כי לא עלה על דעתו של יעקב לרמות לבן בשום אופן בעולם, וחשב שבאמצעות העקוד ימצא שיחמו הצאן לילד גם כן הנקוד והטלוא שהוא לוקח לעצמו. וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (מ׳) "ויתן פני הצאן אל עקוד" והיו יולדות נקודים וטלואים והחום שיחמו אל הנימור. והרמאי לבן נתחכם לדעת זו ונטל הכל עקוד נקוד וטלוא, עוד נתחכם והסיר כל אשר לבן בו תפחנה עצמותיו כי לא כן היה התנאי, שאם כן מנין יצאו עקוד או נקוד או טלוא? ומעתה פקע שכרו של יעקב. מטעם זה נתחכם יעקב לקחת שכר טורחו ויצג המקלות ולקח לעצמו גם העקודים, כי ממה שהסירם לבן גילה דעתו כי באלה חלק יעקב, והוא אומרו (ל״ט) "ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים", וכל שלשת המינים בחלקו של יעקב, ועל לבן נאמר (משלי ה׳) "ובחבלי חטאתו יתמך”' (אור החיים; פס' לב). ג. מעשה יעקב היה רק מעשה של הכנה טבעית כדי שיחול נס, שבמעשיו לא באמת שינה משהו, כך שלא רימה אלא שמשמים נעשה נס בשביל שכרו: ' … תשובה: חלילה אין זה גניבה. שהמלאך כבר אמר לו, שנאמר: "ואשא עיני ואראה”, מה שעשה על פי המלאך עשה. שכן דרך האות שיבוא על עשיית המעשה. כמו שעשה משה רבינו במצרים בשחין שזרק פיח כבשן ונעשה שחין, וכן הכנים, וכיוצא בהן. ואלישע שחתך עץ וזרק בתוך המים "ויצף הברזל”. וכן ביריחו ששם המלך בתוך המים ונמתקו. כך עשה יעקב אבינו על ידי מעשה, והיה המלאך מסייע לו, וילדו כיוצא במקלות. ואם לא יאמינו בזה הדבר שעל ידי המלאך היה, כל מי שהוא רוצה לעשות כל צאנו לבנים ישים מקלות לבנות בשקתות המים יהיו כן? הלא כלא כלום. אלא ללמדך כי סייעתא מן שמיא היה' (לקח טוב; שם). לכאורה למה בכלל התורה מספרת לנו את כל זה? בפשטות זה בא ללמדנו שיש לפעול כדי למנוע מהאחר להזיק לנו, גם בעשיה שנראת כרמאות אין בזה בעיה כלל; כעין שמובא בדברי יעקב לרחל: '(בראשית כט, יב) "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא", וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא! אלא אמר לה: מינסבא לי. אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: אחיו אנא ברמאות. אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא? אמר לה: אין, (שמואל ב כב, כז) "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל"' (מגילה יג,ב). אולי אפשר שיש כאן רמז לעתיד, ככלל של חז"ל כהסברו של הרמב"ן: 'אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט): כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו' וכו' (רמב"ן; בראשית יב,ו). לכן נראה שיש בסיפור כאן רמז לעתיד, כעין שיעקב פעל כדי להביא תיקון לעולם בקשר לגלויות. שיעקב כאן היה בגלות תחת יד לבן, ולכן יש בזה גילוי כנגד שעבוד ישראל תחת המלכויות ששעבדו אותנו. לבן פעל לפגוע בצאן יעקב, שלא יצא לו צאן שיקבל לחלקו (כמו שמסביר האור החיים), ויעקב פעל כדי להציל את חלקו, שבזה כעין רמז לישראל שנקראו "צאן": “ואתן צאני צאן מרעיתי" (יחזקאל לד,לא). שכך כעין רמז שלבן רצה לפגוע בצאן יעקב, שזה כנגד שלבן רצה לפגוע ולהשמיד את כל ישראל (שנקראו צאן): 'צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"' (הגדה של פסח). ויעקב הציל מידו, כך כעין קבע בעולם השפעה להצלה מהמלכויות שרוצות לפגוע בנו. והנה בשעבוד המלכויות היו שלוש דרכים לפגוע בישראל: א. בבל – גלות מא"י. ב. פרס ומדי – השמדה פיזית. ג. יון – השמדה רוחנית. ומלכות אדום פעלה בשלושת הדברים גם יחד (ראה 'לזמן הזה', כסלו, 'וחושך זו יון', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לכן התגלה במעשי יעקב שלושה יסודות להצלה כראוי ע"פ האמת, שבזה השפיע כח להצלה משעבוד מלכויות ורמז לעתיד (שנגאל משעבוד מלכויות): כהשפעה להצלה משעבוד של גלות מא"י, זהו שפעל כך בצאן שניתן ביד בניו, כך שיש הפרדה בין מקום הצאן של לבן לבין צאנו, שכך כמרמז להפרדה במקום בין מקום הגוים לבין מקומנו, שהם במקומם ואנו במקומנו – בא"י (ולא נמצאים אצלם בגלות; שכך נגאלנו בסוף גלות בבל וחזרנו לארץ). כהשפעה להצלה פיזית זהו שעשה כך כיון שלבן רימה אותו מתוך רצון שכך לא יוולדו בצאן כמו שסיכמו, ויצא שלא יהיה כלל צאן שיהיה שייך ליעקב בצאן שרועה, כעין שאין גילוי של בנ"י (שאין את צאנו של הקב"ה), וכך בפעולתו גרם להצלה (וההצלה היא בדבר שקשור ליחום הצאן שאז רואות צבעים, כעין שההצלה מהמן היתה ע"י אסתר שנלקחה כאשה לאחשוורוש [כעין יחום הצאן], ועל אסתר נאמר: 'ר' יהושע בן קרחה אמר: אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה' [מגילה יג,א]. 'ירקרוקת היתה – כהדסה זו. אלא חוט של חסד משוך עליה – מאת הקב"ה, לכך נראית יפה לאומות ולאחשורוש' [רש"י], שהקב"ה שם עליה חוט של חסד כדי שתראה יפה וזהו כעין שיעקב פעל כדי שיראה צבעים בעיני הצאן כדי שיצא רצונו). כהשפעה להצלה משמד רוחני זהו שפעל כדי שיחול הצד הרוחני ויפעל בעולם, ויעשה נס; שזהו מעשים שמתחברים למעשי שמים, שזהו כגילוי של השפעה לגילוי רוחניות, שלא יוכלו לעשות הפרדה ביננו לקב"ה בשמים. (וזהו כמלכות יון שהחשמונאים יצאו למלחמה חסרת סיכוי מהצד הפיזי, אולם היה בזה יסוד מעשי בארץ כדי שיחול על זה נס משמים וכך ניצחו את היוונים).



