הרמז בבאר על הנבואה בעליה לרגל
"וישא יעקב רגליו
וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר
ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל
פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה. ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן
אנחנו. ויאמר
להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו" וגו' (בראשית כט,א-ה). '"וירא
והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה" - יאריך הכתוב בספור הזה
להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח ויראתו תתן עוז, כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא
עיף ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים
רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל. ולרבותינו בבראשית רבה (ע
ח) גם בזה להם סוד, רמז לעתיד - כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר, ולא נאספו כל
העדרים רק שלשה מהם, ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה, וכל הענין
המסופר כאן להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה: כי הבאר ירמוז
לבית המקדש, וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים, "כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים"
שמשם היו שואבין רוח הקדש. או שירמוז "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב ג)
שנמשלה למים (ב"ק יז), "ודבר ה' מירושלם". "ונאספו שמה כל
העדרים" באים "מלבא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א ח סה), "וגללו
את האבן ... והשקו" שמשם היו שואבין רוח הקודש, "והשיבו את האבן"
מונח לרגל הבא' (רמב"ן). הרמב"ן מביא את דרשת חז"ל בב"ר (ע,ח) שרומז לעליה לרגל
למקדש (במדרש יש עוד דרשות למה מרמז). בב"ר נאמר: 'דָּבָר אַחֵר,
"וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה", זוֹ צִיּוֹן', כך שנראה שלמדו מכך שנאמר
"שדה", שזהו כינוי של המקדש (וכך מוסבר במהרז"ו ובעץ יוסף), כמובא
בחז"ל: ' ... ואין שדה אלא בהמ"ק, היך מה דאת אמר (מיכה ג): "ציון
שדה תחרש"' (ב"ר כב,ז); לכן אמרו כאן דווקא 'זו ציון' (ולא מקדש וכדו')
כעין שבפס' במיכה נאמר כך ("ציון שדה"). וכן השם שדה נאמר ביצחק: 'ולא
כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג): "ויצא יצחק לשוח
בשדה"' (פסחים פח,א). ופס' זה נאמר בהקשר לזיווגו של יצחק, וכאן זה בהקשר
לזיווגו של יעקב (שלזה הלך לבית לבן), ולכן השוו ביניהם, שזה רומז למקדש כמו
שמתגלה שדה אצל יצחק שזהו המקדש. נראה שחז"ל גם רמזו על זה כיון שמתחיל
ב"וישא יעקב רגליו", שהוא הלך, לכן רמזו בכלל הסיפור על הליכה – עליה
לרגל לירושלים. וכעין ברגלים חלה מצוות עליה לרגל על מי שיכול לעלות, כך כאן יעקב
הלך ברגליו, שנאמר "רגליו וילך"; וכעין הנאמר במועדים "רגלים",
שלכן החיוב ללכת לעלות לירושלים הוא רק על מי שיכול ללכת ברגליו: 'תנו רבנן: (שמות
כג, יד) ... "רגלים" פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולשאינו יכול לעלות
ברגליו' (חגיגה ד,א). ונאמר לשון עליה – נשיאה, "וישא", כעין שבעליה ברגל
למקדש זהו עליה [שהמקדש נחשב הגבוה מכל העולם, ולכן ההליכה אליו זהו עליה לירושלים]).
אולי גם רמזו בכך שיעקב הלך לבית לבן, ולכן דרשו זאת כרמז כעין הליכה למקדש שנקרא
"לבנון" ע"ש שמלבין את חטאי ישראל (' ... (זכריה יא, א) "פתח
לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך". אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו לבנון
שמלבין עונותיהן של ישראל' [יומא לט,ב]), שכך כאן כרמז שהלך ל"לבן" (וכעין
שדרשו בהמשך: '(בראשית כט, ה): "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן
נָחוֹר", הַיְדַעְתֶּם אֶת מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְלַבֵּן עֲוֹנוֹתֵיכֶם
כַּשָּׁלֶג' [ב"ר ע,י]). המדרש דרש על רוה"ק שהיו מקבלים בשמחת בית
השואבה: '"וְהָאֶבֶן
גְּדֹלָה", זוֹ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא:
לָמָּה הָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה? שֶׁמִּשָּׁם הָיוּ שׁוֹאֲבִים
רוּחַ הַקֹּדֶשׁ' (ב"ר ע,ח), שזה קשור לשמחה שם, שיש קשר בין השמחה לשאיבת
רוה"ק, ולכן נקרא 'שמחת בית השואבה', שהשמחה היא המביאה לרוה"ק ('משם
היו שואבים רוה"ק – שעל ידי השמחה הנעשית בבית השואבה היתה רוה"ק שורה
עליהם' [עץ יוסף]). זהו שנרמז כאן על רוה"ק בשמחה ונאמר בהתחלה על שיעקב הלך ורמזו
שהלך מכח שמחה על הבשורה הטובה (שקיבל בחלום שחלם): '"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב
רַגְלָיו" (בראשית כט, א), אָמַר רַבִּי אַחָא (משלי יד, ל): "חַיֵּי
בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא", כֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה טְעִין
לִבֵּיהּ יַת רַגְלוֹהִי, הֲדָא אָמְרָה: כְּרֵסָא טְעֵנָא רַגְלַיָּא' (ב"ר
שם). לכן אולי רמזו את ההמשך בפס' על המקדש והשמחה, שהרי כאן מתחיל שהלך מכח השמחה
על מה שחלם בנבואה במקום המקדש, ולכן רמזו שמה שנאמר כאן כהמשך זה קשור לעניין של
המקדש והשמחה ונבואה, שזהו המתגלה בשמחת בית השואבה ששאבו נבואה, ולכן זה התגלה
בבאר מים כרמז לשאיבת המים במקדש. יעקב הלך כדי להקים את בית ישראל, לכן נרמז על
השראת הנבואה שבמקדש, כרמז שהנבואה קשורה דווקא לבנ"י (וגם כרמז שקודם יעקב
בחן באבנים ששם מראשותיו האם יצאו ממנו י"ב השבטים, וראה שאכן יצאו ממנו
בנ"י [ב"ר סח,יא], כך שזו בשורה טובה, כחלק מהבשורות הטובות שקיבל ולכן
הלך בשמחה ואז הגיע לבאר ... ): 'וְעִם כָּל זֶה לֹא יִשְׁתַּוֶּה הַגֵּר
הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ עִם הָאֶזְרָח, כִּי הָאֶזְרָחִים לְבַדָּם הֵם
רְאוּיִים לַנְּבוּאָה; וְזוּלָתָם, תַּכְלִית עִנְיָנָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם
וְשֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים וַחֲסִידִים אַךְ לֹא נְבִיאִים' (הכוזרי א,קטו). בפשטות
הסיפור בא להראות את כוחו של יעקב שהצליח להזיז את האבן שכמה רועים לא יכלו להזיז,
שגם זה קשור לנבואה, שכדי להיות נביא צריך שיהיה גיבור: 'אמר ר' יוחנן: אין
הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו' וכו' (נדרים לח,א).



