"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח,יא) "וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה” (שם,יח). '"וישם מראשותיו" – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו", וזאת אומרת: "עלי יניח"! מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנא': "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו"' (רש"י; פס' יא). 'כתיב (בראשית כח, יא): "ויקח מאבני המקום", וכתיב: "ויקח את האבן", אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת: עלי יניח צדיק זה ראשו. תנא: וכולן נבלעו באחד' (חולין צא,ב). חז"ל מביאים שיעקב לקח כמה אבנים והן התאחדו. כמה אבנים שם מראשותיו בתחילה? מובא במדרש: '"וַיִּקַח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (בראשית כח, יא), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: שְׁנֵים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל, כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים; אָמַר: אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: נָטַל שָׁלשׁ אֲבָנִים; אָמַר: אַבְרָהָם יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי: מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם; אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה; וְיִצְחָק יָצָא עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפָיו. וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא הֵימֶנִּי פְּסֹלֶת' (ב"ר סח,יא). מדוע בדק דווקא על דברים אלו? ומניין לקחו לדרוש שבדק את אלו? מסביר היפה תואר: 'אם מתאחות כו'. בפר"א איתא: ונעשו כולן אבן אחת להודיענו שכולנו עתידין להיות גוי אחד בארץ, ע"כ. ומטעם זה לקח י"ב אבנים לראות אם מתאחות יחד, ולא לקח אבן אחת לראות אם תתחלקנה לי"ב אבנים אשר בזה היה הסימן יותר מבורר כי י"ב שבטים יקומו ממנו. ויתכן שלהיותו הולך לקחת אשה לכן מסתבר לר"י שלקח י"ב אבנים לדעת אם יעלה בידו מזווג זה להעמיד י"ב שבטים. ולר"נ הטעם כיון שיוצא לחו"ל ולבית לבן הרשע חפץ לדעת אם ייחד הקב"ה שמו עליו. ולרבנן כיון שיצא לקחת בת רשע לאשה חפץ לדעת אם יצא ממנו פסולת כמו שיצא מאברהם בקחתו את הגר המצרית, ועשו מרבקה שהיתה בת רשע. והרי"ט הכהן ז"ל אמר שהכוונה שרצה יעקב לנסות אם יתקיימו הברכות השניות שנתנו לו לבדו מלבד הראשונות שנתנו גם לעשו. והנה השניות כוללות ג' דברים: הא' שיקים י"ב שבטים, וז"ש: "והיית לקהל עמים", והוא ע"ד שאמרו ז"ל על הכתוב "גוי וקהל גוים יצאו ממך" שרמז לו על מנשה ואפרים, ועז"א ר"י שנטל י"ב אבנים לנסות אם יהיה לקהל עמים ויצאו ממנו י"ב שבטים. והב' שהקב"ה ייחד שמו עליו, וכמ"ש שם: "ויתן לך את ברכת אברהם", ועז"א ר"נ ג' אבנים נטל וכו'. והג' שלא יהיה פסולת בבניו, וז"ש שם: "לך ולזרעך אתן", וע"ז אמרו רבנן: מיעוט אבנים שנים וכו''. אולי אפשר לומר שכל אחד נקט הסבר כרמז בשמו (שזהו רמז למהותו ולכן דרכו התגלה דבר זה): ר"י בשמו מרמז על שבט יהודה שתחתיו היו כל בית ישראל (כשלא התחלקה הממלכה), ולכן הוא מרמז על י"ב השבטים יחד, גוי אחד בארץ. ר"נ מרמז בשמו על נחמה, שהנחמה הכי גדולה לאדם זו הידיעה שה' מיחד את שמו עליו, ולכן כל מה שעובר עליו לא רואה בזה קושי כי יודע שהכל לטובה ולמעלה גדולה. רבנן הם שמנהיגים את ישראל כיצד להתנהג, כיצד לחיות כרצון ה', שזהו ההיפך מהפסולת – מישמעאל ועשו הרשעים, ולכן לרבנן בדק יעקב שלא יצא ממנו פסולת. אלי אפשר שחז"ל רמזו בגילוי של איחוד האבנים ע"פ העומק של עניין האיחוד, שזה נעשה כדי שאבן השתיה במקדש תהיה כדין מזבח ולא מצבה (ע"י שהיא אבן שנעשתה מכמה אבנים) וכך יהיה מותר להקריב עליה לאחר שהארון יגנז, כמו שמחדש מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ראה בהרחבה ב'תורת המקרא' “ויצא" אות א'). שמתוך זה למדו על האיחוד כמרמז כנגד הדברים שמוקרבים על גבי אבן השתיה, שהם: הקטורת, דם הפר ודם השעיר ביוה"כ. הקטורת נעשית מהרבה סממנים (יא סממנים) כשביניהם יש את החלבנה שריחה רע והיא כנגד פושעי ישראל: 'א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת' (כריתות ו,ב), כך שיש בזה רמז לכלל בנ"י (שהם רבים ויש בהם סוגים שונים, ואפילו חוטאים, אבל כולם חלק מבנ”י), וזהו דעת ר"י שרמז על י"ב שבטי בנ"י, שזהו כלל ישראל. הפר בקורבנות מזכיר את אברהם ('"פר אחד" – כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח): "ויקח בן בקר"' [רש"י; במדבר ז,כא]), שהוא ראש האבות, ולכן מרמז על האבות; ובפרט שהפר נלקח בהכנסת המלאכים שבאו להודיע לאברהם על הולדת יצחק ממשיכו ביחוד שם ה' עליו, ולכן זהו דעת ר"נ שרמז שה' ייחד שמו עליו כמו על שאר האבות – אברהם ויצחק. השעיר מרמז על עשו שנרמז כשעיר: '"ונשא השעיר עליו”, זה עשו, שנאמר: "הן עשו אחי איש שעיר”' (ב”ר סה,טו), זהו דעת רבנן שבא לרמז שלא יצא ממנו פסולת כמו ישמעאל ועשו. אולי אפשר שרמזו חז"ל ע"פ הפסוקים, כעין שמרמזים: “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח,י-יא). "ויצא יעקב מב"ש", יעקב יצא מב"ש, כיון שעשו רצה להורגו, וזה נעשה גם ע"י שעשו התחבר לישמעאל: 'רַבָּנָן אָמְרֵי: אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי, יֵשׁ שֵׁם וָעֵבֶר יוֹשְׁבִין עָלַי בַּדִּין וְאוֹמְרִים לִי: לָמָּה הָרַגְתָּ אֶת אָחִיךָ?. אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמִתְחַתֵּן לְיִשְׁמָעֵאל וְהוּא בָּא וְעוֹרֵר עִמּוֹ עַל הַבְּכוֹרָה וְהוֹרְגוֹ, וַאֲנִי עוֹמֵד עָלָיו כְּגוֹאֵל הַדָּם וְהוֹרְגוֹ, וְיוֹרֵשׁ אֲנִי שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לה, י): "יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה”' (ב"ר סז,ח). לכן יציאת יעקב מב"ש רומזת על עשו וישמעאל, שזהו דעת רבנן, שבדק שלא יצא ממנו פסולת כמותם. “וילך חרנה", שהלך לשם כדי להתחתן ולהקים את בית ישראל, שזהו דעת ר"י שבא לרמז על י"ב שבטי בנ"י. “ויפגע במקום", '"ויפגע במקום" – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר; הוא הר המוריה, שנ' בו: "וירא את המקום מרחוק"' (רש"י), מקום המקדש הוא מקום שכינת ה', וזהו דעת ר”נ שרצה לראות שה' מיחד שמו עליו. אולי אפשר שדרשו ע”פ הפס' של לקיחת האבנים: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא". '"ויפגע במקום" – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא — במקום הנזכר במקום אחר; הוא הר המוריה, שנ' בו: "וירא את המקום מרחוק"' (רש"י), זהו חיבור לאבות, ששם נעשתה העקידה (וזהו חיבור לגילוי שם ה' גדול, שזה דבר שמביא לכך שה' ייחד שמו עליו), שזהו דעת ר”נ שבדק באבנים האם ה' ייחד שמו עליו כמו על אברהם ויצחק. '"וישם מראשותיו" – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות' (שם), שהחשש מפגיעה ממזיקים כעין רומז על עשו שרצה להזיקו – להרוג את יעקב (וישמעאל רצה להרוג את יצחק בהתחלה ['והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה בעצמו כאילו מצחק' [ילקו"ש; רמז צד]), שזהו דעת רבנן שבא לראות האם יצא ממנו פסולת כישמעאל ועשו. '"וישכב במקום ההוא" ... וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: כָּאן שָׁכַב, אֲבָל כָּל עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁעָמַד בְּבֵיתוֹ שֶׁל לָבָן לֹא שָׁכָב' (ב"ר סח,יא), ובבית לבן הקים את בנ"י, וזהו כדעת ר"י שהאבנים מרמזות על בנ"י (אמנם במדרש ר"י ור"נ חלקו, שלדעת ר"י הדיוק שכאן שכב הוא שלא ישן בבית המדרש של עבר, אולם אולי לדעתו זהו עיקר החידוש בדיוק הפס', אולם לא בא לבטל את דעת ר"נ; שלמד שמרמז שבשאר הזמן לא ישן, ועיקר החידוש הוא בבית עבר, כיון שבבית לבן יעקב אומר בעצמו שלא היתה לו מנוחה: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" [בראשית לא,מ], לכן למד שעיקר הדיוק זה שלא ישן בבית מדרשו של עבר, אולם מסכים שיש בזה גם רמז שלא ישן גם בבית לבן, שהדיוק הוא שלא ישן בשאר הזמן שאח"כ). אולי אפשר עוד שרמזו במה שנאמר בחלומו (שזה הנאמר בין שני הפס' של האבנים): "והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך" (פס' יג). '"נצב עליו" – לשמרו. "ואלקי יצחק" – אע"פ שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלקי פלוני, משום שנאמר (איוב טו): "הן בקדושיו לא יאמין", כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וכלוא בבית, והרי הוא כמת ויצר הרע פסק ממנו (תנחומא). "שוכב עליה" – קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (כד' אמות שזה מקומו של אדם)' (רש"י). שמירה זה כולל מעשו, שזהו רמז לדעת רבנן שבא לרמז האם יצא ממנו פסול כעשו וישמעאל. יחוד שם ה' על אברהם ויצחק זהו כרמז לדעת ר"נ שבדק אם ה' ייחד שמו עליו כמו על אברהם ויצחק. והרמז שבנ"י יכבשו את הארץ (שזה כשיעלו י”ב השבטים ממצרים), זהו שבדק האם יצאו ממנו י"ב השבטים. אולי גם נרמז בדברי ה' ליעקב בחלום (שנאמר בין שני הפס' של האבנים): "והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך" (פס' יג), שמזכיר את אברהם ויצחק בייחוד שמו עליהם, זהו רמז שה' ייחד שמו עליו כמו על שאר האבות (ר”נ). "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך” (פס' יד) זהו זרעו – בנ”י (ר”י). "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (פס' טו) זהו שמירה בכל, כולל שמירה מעשו שהוא הפסולת כמו גם ישמעאל, שבחן יעקב אם יצא ממנו פסולת (רבנן). עוד אפשר שרמזו ע"פ הסמיכות לפס' שאחריו (וכן הוא גם בין שני פס' האבנים): "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו” (פס' יב). '"עולים ויורדים" – עולים תחלה ואח"כ יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו' (רש”י ['דָּבָר אַחֵר: עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, עֹלִים אוֹתָם שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; יֹרְדִים, אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ'. ב”ר סח,יב]). 'וּמַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב, מַעֲלִים וּמוֹרִידִים בּוֹ אָפְזִים בּוֹ קָפְזִים בּוֹ שׂוֹנְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, ג): "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְּךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה; עֹלִים לְמַעְלָה וְרוֹאִים אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ, וְיֹרְדִים לְמַטָּה וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן' (ב”ר סח,יב) 'וח"א עולים ויורדים ביעקב. מפרש "בו" ביעקב' (עץ יוסף). שמלאכי א"י מרמזים על דעת ר"י שרמז על בנ"י, כיון שרק בא"י יש גילוי של קהל בנ"י (הוריות ג,א). מלאכי חו"ל מרמז לדעת רבנן, כרמז לחו"ל ארץ העמים, ששם גם מקומם של ישמעאל ועשו – מחוץ לא"י. ודמות יעקב במרכבה מרמז לדעת ר"נ, שה' מייחד שמו על יעקב. (אולי גם רמזו שחלום הסולם מרמז על מתן תורה בסיני: 'דָּבָר אַחֵר: "וְהִנֵּה סֻלָּם" – זֶה סִינַי, אוֹתִיּוֹת דְּדֵין הוּא אוֹתִיּוֹת דְּדֵין' [ב"ר סח,יב], שם קיבלנו את התורה, תורה שבכתב ותורה שבע"פ – שתורה שבכתב מרמזת על ייחוד שם ה' עלינו שלכן נתן לנו את תורתו, וזהו דעת ר”נ שבדק האם ה' מיחד שמו עליו; ותושב"ע מרמזת על בנ"י שהתושב"ע חלה על ידנו, וזהו דעת ר"י שבדק האם יקים את בנ”י. ומתן תורה נעשה לאחר שעשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה [ספרי; דברים לג,ב], שזהו שהם פסולת כלפי הקדושה, שזהו דעת רבנן).