"בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית אשר כרת ה' עמכם ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט,ט). ('"ואשב בהר" – בגימטריא: לתלמודו' [בעל הטורים]). 'ת"ר: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. כתוב אחד אומר (דברים ט, ט): "ואשב בהר", וכתוב אחד אומר (דברים י, י): "ואנכי עמדתי בהר", אמר רב: עומד ולומד, יושב ושונה. ר' חנינא אמר: לא עומד ולא יושב אלא שוחה. רבי יוחנן אמר: אין ישיבה אלא לשון עכבה, שנאמר (דברים א, מו): "ותשבו בקדש ימים רבים". רבא אמר: רכות מעומד, וקשות מיושב' (מגילה כא,א). 'ולומד - מפי הגבורה. יושב ושונה - שנית לבדו מה שלמד. רכות - דברים רכים ונוחים שאדם מהיר לשמען' (רש"י). לכאורה מה שלמדו תורה מעומד עד זמנו של ר"ג מתפרש היטב ע"פ דברי ר' יוחנן שמשה עמד, ולכן כך גם הם היו עושים כל זמן שיכלו. אמנם גם לפי דברי רב זה מסתדר שאפשר שמה שהיו עומדים זה דווקא בלימוד ולא כששנו; וכן ע"פ רבא למדו בעמידה דווקא דברים רכים (אולם זה דחוק). אמנם אפשר בפשטות לומר גם לר"ח שזה מסתדר, כיון שמה שהיו עומדים עד זמן ר"ג לא היה מצד החובה אלא שהחמירו על עצמם משום כבוד התורה, אולם מצד הדין אין חובה (כמו שמשה לא הקפיד בזה), ולכן משנחלשו למדו בישיבה. נראה שכל אחד דייק מהפס' את שיטתו: רב הדגיש את הנאמר קודם: “לוחת הברית אשר כרת ה' עמכם ואשב", שכריתת הברית היתה במעמד הר סיני, ושם כולם עמדו ("ויתיצבו בתחתית ההר" [שמות יט,יז]), כך שעכשיו בא לקבל את לוחות הברית שזה כחזרה על מה שנאמר לכל ישראל במעמד מתן תורה (וכן נאמר בהמשך, בפס' הבא: "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל“), כך שזה כעין חזרה על מה ששמעו מה' בעמידה, ולכן עכשיו זה מתגלה בישיבה, שזהו יושב ושונה (כמו שפרש"י שיושב ולומד שנית לבדו מה שנאמר קודם מה'), ואילו עומד ולומד, שזה פעם ראשונה ששומע מהקב"ה (כפרש"י) זה בעמידה כמו שישראל עמדו בתחתית ההר כששמעו לראשונה את הדברות. ר"ח למד כעין ג"ש שנאמר כאן "בהר" ונאמר בהמשך "בהר", ולכן למד שמלמדים זה על זה, שהישיבה היא העמידה, ואיך זה יכול להיות? זהו בשחיה, שזהו גם עמידה וגם ישיבה. ר"י למד מהנאמר בפשט הפס' שמדבר על הזמן: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה", שזה נאמר על הזמן שהתעכב בסיני (וזהו פשוטו של מקרא, ולכן גם רש"י בפס' פרש כך: '"ואשב בהר" – אין ישיבה אלא לשון עכבה'. וכן בפירוש יב”ע: 'ושהיית בטוורא ארבעין יממין וארבעין לילוון'. אמנם באונקלוס תרגם בלשון ישיבה: 'וִיתֵיבִית בְּטוּרָא'). רבא למד שנאמר בהמשך (בפס' שנאמר בו עמידה): “ואנכי עמדתי בהר כימים הראשנים" (דברים י,י), כך שהפס' הזה נאמר על העליה לקבלת הלוחות השניים, לעומת הפס' כאן שזה הלוחות הראשונים, ממילא כאן למד בפעם הראשונה את התורה, ושם פעם שניה, ולכן כאן היה לו יותר קשה כיון שלמד בפעם הראשונה, שההתחלה תמיד קשה יותר (ובפרט שמשה התקשה לזכור עד שה' נתן לו את התורה במתנה ['וא"ר יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמ' (שמות לא, יח): "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו"'. (נדרים לח,א)], שזה נעשה בסוף הארבעים יום הראשונים [תנחומא “כי תשא", טז], כך שבמתן תורה בלוחות השניות כבר ידע את כל התורה כולה, ולכן היה קל לו הלימוד); לכן למד רבא שכאן שנאמר שישב זה בלימוד של דברים קשים, ואילו שם שלמד בעמידה זה בלימוד של דברים רכים. כמו"כ כאן נאמר עם גילוי של קושי: “ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", שבלי אכילה ושתיה (בצום) קשה להיות מרוכז בלימוד (אמנם הוא התקיים מהקדושה, אבל בעוה"ז זה גילוי של קושי), כרמז שבגילוי של לימוד קשה הוא ישב; ואילו שם לא נאמר דבר קושי, ולכן שם נאמר שעמד, כרמז שבדברים קלים עמד. אולי אפשר שכל אחד אמר דעה כדי להשלים את גילוי התורה שמשה למד, שנרמז בפס' הבא: “ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלקים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל" (דברים ט,י). 'ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב (דברים ט, י): "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר”? מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו? מקרא מגילה' (מגילה יט,ב). 'דקדוקי תורה – ריבויין אתין וגמין, מיעוטין אכין ורקין. דקדוקי סופרים – שדקדקו האחרונים מלשון משנת הראשונים' (רש"י). רב אמר יושב ושונה פעם שניה את מה שלמד קודם, שזהו רמז לדקדוקי סופרים שמדייקים ממה שנאמר להם ממקודם. ר"ח אמר שוחה, רמז שכל הדברים רמוזים בלוחות עצמם, שזהו "ועליהם" על הלוחות (וביר' שקלים ו,א נאמר שכל התורה כולה גנוזה בעשרת הדברות שבלוחות), שכך הכל כלול יחד, וכך גם ישיבה ועמידה ביחד, שזה נעשה בשחיה. ר"י אמר שזה לשון עיכוב כעין רמז למגילת אסתר שתתגלה בעוד הרבה זמן, כעין מתעכב עד אז להתגלות (ובפרט לדעה שמגילת אסתר נאמרה מסיני, שיסודותיה מסיני [ראה 'מועדי ישראל' על פורים למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], הרי שהגילוי השלם של הנאמר מסיני, שזה נעשה במגילת אסתר, התעכב עד ימי פורים). רבא אמר שישב בלימוד קשה, שזהו דקדוקי תורה שלמדים בריבוי ומיעוט בתורה, שאלו דברים קשים לדקדק ולברר.