"ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך. וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים” וגו' (בראשית כב,ג). בר"ה קוראים את פרשת העקידה. ה' מצווה את אברהם על עקידת יצחק, ואברהם עושה זאת בעצמו ובזריזות (שזה מראה על הסכמה מלאה ועשיה מכל הלב): '"וישכם" – נזדרז למצוה (פסחים ד). "ויחבש" – הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה' (רש"י). אין ספק שזה מראה על מעלתו של אברהם שמוכן ללכת לעקוד את בנו, ועוד בן שנולד לו לאחר הרבה זמן, שזה מלמד אותנו עד כמה צריך להגיע באהבת ה' ויראתו, כמו שאומר הרמב"ם: 'ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים הם מפינות התורה. הענין האחד הוא: להודיע אותנו גבול אהבת האלוק ית' ויראתו עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות, ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש, איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל ליראתו האלוק ית' ולאהבתו לקים מצותו בז לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו, והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים, כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית' ואהבתו ויראתו' (מורה נבוכים ג,כד). לכן מתאים מאוד שפרשת העקידה נקראת בר"ה. מעבר לעצם קושי המעשה עצמו מצד שהוא בנו, היו לאברהם עוד קשיים שעמדו לפניו בבואו לעשות את העקידה, ויכל להקשותם לקב"ה ובכ"ז לא הקשה, כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה', תשרי, 'נאמן עלי אבא') שיכל לטעון ארבע קושיות: א. מה עם כל ההבטחות שהובטחו לו לזרע? ב. מה יהיה עם עם ה', האומה שאמורה לקום מזרעו שתפיץ את שם ה' בעולם? ג. מה עם הבניין הרוחני שאברהם בנה במשך כל ימי חייו, שלימד שה' הוא בעל החסד הרחמים והצדק, הרי עכשיו הוא בא לעשות ההיפך מכל זה!. ד. ליצני הדור טענו שיצחק נולד מאבימלך, והרי אם עכשיו יהרוג את יצחק יאמרו כולם שהתברר שזה היה אמת, ולכן כשנודע לאברהם על כך החליט להרוג את יצחק, ויצא מזה חילול השם! אולם אברהם לא הקשה את כל אלו, אלא העקרון שלו היה: 'נאמן עלי אבא', ולכן עושה את מה שה' מצווהו בתמימות ובלי קושיות. אולי אפשר שהתורה רומזת לזה, שמספרת: "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו”, שהלך עם יצחק ועוד שני נעריו שהם ישמעאל ואליעזר; כמו שמביא רש”י: '"את שני נעריו" – (ב"ר) ישמעאל ואליעזר. שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא ב' אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו'. אמנם זה הסבר מדוע עשה כך, אבל למה התורה צריכה לספר לנו זאת? ובפרט שבהמשך נאמר שהיו לו שני נערים, שהרי נאמר בהמשך: "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" (פס' ה), אז מכאן נדע שהלך עם עוד שני נערים? (ואם רוצה לברר שהיו דווקא שנים [אע"פ שמיעוט רבים שנים, כך שהינו מבינים שזהו שנים], אז שיאמר שם 'אל שני נעריו', למה לומר כאן?) אלא שאולי באה התורה לרמז בזה שבהליכה לעקידה עלו במחשבתו של אברהם כמה דברים, ובכ"ז התחזק והלך לבצע את העקידה בשלמות (שזהו התחלת הפס' שקם מוקדם וחבש בעצמו; ואף נאמר בפס' שבקע עצים כדי שיהיו עצים הראויים לקרבן ומוכנים להקרבה), שכל אחד מהארבעה מרמז על דבר: אברהם עצמו מרמז על הקושיה שישאר בלי הזרע שהובטח לו (שלא יהיה לו המשך). יצחק מרמז על האומה שאמורה לצאת ממנו, ש(גם )הוא האב שלה, שעכשיו אברהם הולך לחסל את הקמת בנ"י. אליעזר מרמז על כך שייעשה חילול השם כשיוודע שאברהם פועל ההיפך ממה שלימד כל חייו, שזה מתגלה באליעזר שהיה תלמידו שמפיץ את תורתו: '"הוא דמשק אליעזר", א"ר אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים' (יומא כח,ב). ישמעאל מרמז על כך שיטענו שנודע לאברהם שיצחק אינו בנו, שזה מתגלה בישמעאל כבנו של אברהם, כעין מרמז שיצחק אינו בנו; וגם שזה מה שטען ישמעאל: '"מְצַחֵק" – מַלְעִיג עַל הַמִּשְׁתֶּה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּבֵית אַבְרָהָם, בְּאָמְרוֹ שֶׁנִּתְעַבְּרָה מֵאֲבִימֶלֶךְ. וְהַטַּעַם שֶׁלֹּא קָרָה זֶה בְּעֵת לֵידַת יִצְחָק, כִּי יִשְׁמָעֵאל שָׁמַע כָּזֹאת אַחַר כָּךְ מִלֵּיצָנֵי הַדּוֹר, וְאִם בְּאוּלַי בְּעֵת הַלֵּידָה הָיָה מְצַחֵק לֹא הִרְגִּישָׁה בּוֹ שָׂרָה שֶׁהָיְתָה אָז טְרוּדָה' (ספורנו; בראשית כא,ט [ובדומה הסביר הכתב והקבלה, והמלבי"ם]). אברהם היה מודע לכל הבעיות, ובכ"ז הלך לעקידה לעשות את דבר ה' בלא לומר כלום. חז"ל אומרים על דברי אברהם "הנני": '"ויאמר הנני”. הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג' (תנחומא [בובר] "וירא" סימן מד). בפשטות הכוונה שאברהם אומר שמוכן לכל מה שה' יאמר לו לעשות, בין טוב ובין רע, ואף לעשות כמה דברים (ולכן נאמרו שנים בכל אפשרות של רעה או טובה). אולם אולי רמזו כאן בעומק לבעיות של העקידה כמתגלה ברמז באלו שלקח איתו לקיים את דבר ה' (כעין רמז שהסכים לעשות הכל, שזה מתגלה מיד בציווי העקידה והעשיה שלה כמה קשיים היו, ובכ”ז לקח על עצמו לעשות כל דבר): 'הנני לכהונה' רומז על יצחק, שממנו יצא עם ישראל שעליהם נאמר: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו), שזהו הבעייתיות שמתגלה ביצחק שהוא זה שאמור להקים את בנ"י שמגלים את שם ה' בעולם, ממלכה של כהני ה' (שמה יהיה עכשיו כשימות ולא יקים?). 'הנני למלכות' רומז על אברהם עצמו, שישאר בלי זרע שימשיך אותו, וזהו מלכות שממשיכה המלוכה מאבא לבן שממשיכו; ועל אברהם נאמר מלכות: “נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כג,ו) (שזהו מה יהיה עכשיו שימות ולא ישאר לו זרע). 'הנני לשחוט' כרמז לישמעאל שעליו נאמר: “והוא יהיה פרא אדם" (בראשית טז,יב). 'רבי שמעון בן לקיש אמר: "פרא אדם”, וודאי, שהכל בוזזים ממון, והוא בוזז נפשות' (ב"ר מה,ט); וכן: "ויהי רבה קשת” (בראשית כא,כ), '"קשת" - … היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר: "ידו בכל" וגו'' (רש"י). כך שבו מתגלה שודד ששוחט כשמלסטם את הבריות. שזה רומז לטענה שיראה שישמעאל צדק בטענתו שטען שיצחק אינו מאברהם (ולכן שחטו כקרבן); ובפרט ששרה אמרה לגרש את ישמעאל על טענתו זו, אבל גם בשל שניסה להרוג את יצחק בירי קשת (כעין לשחטו), כמו שמפרש רש”י (בראשית כא,י), כך שמתגלה “מצחק” על שחיטה ועל טענתו של ישמעאל, כך נרמז ב'הנני לשחוט'. 'הנני ליהרג' זה רומז לאליעזר, שהוא יצא עם אברהם למלחמה נגד ארבעת המלכים החזקים (נדרים לב,א), כך שיכלו לההרג, שזהו רמז בהנני ליהרג; כרמז לטענה מה יהיה עם תלמידי בית אברהם, שעושה ההיפך ממה שלימדם, שזה גם כרמז בהריגה שיצאו תלמידיו של אברהם להילחם יחד איתו: וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות" (בראשית יד,יד [שזהו פשט הכתובים, שמשמע שאברהם לקח את תלמידיו, ומה שנאמר בגמ' שזה רומז לאליעזר הכוונה שהוא היה הכי מרכזי בהם, ולא שיצאו רק שניהם לבד שזה קשה להעמיד (כמו שהסביר הת”ת). ובכ”א גם אם נאמר שזה רק אליעזר, הרי גם הוא היה מתלמידיו של אברהם כך שמייצג את הבעיה מול מה שלימדם]). זהו שאברהם מכריז שבכל מצב הוא יעשה את דבר ה', כל מה שיצווהו, על אף שיהיו קושיות, כמו שיתגלו הבעיות בעקידה. (אולי "הנני" רומז לדרשת חז"ל בר”ת: ה' כרמז לתורה [ה' חומשים] שזהו תפקיד הכהנים ללמד תורה בישראל, וזהו 'לכהונה'. נ' כרמז ל-נ' שערי בינה שה' ברא בעולם, שמשה היה קרוב לזה ושלמה [החכם מכל אדם] רצה גם להיות כך, וקיבל זאת או שלא [ר"ה כא,ב], שזה מרמז על מלכות – של שלמה [וכן משה נחשב כמלך. גם ה' ברא את העולם בחכמה, ולכן זה מרמז על מלכות ה', וממילא גם למלכות ישראל שמרמזת על מלכות ה']. נ' כקיצור ל'נפש', שזהו 'לשחוט' ובכך תצא הנפש. י' כרמז לעשרת הדברות, שמשה שבר את הלוחות (שבהם הדברות) כדי להציל את ישראל מחטא העגל, וגם אמר לה' שיהרגהו אם לא מוחל לישראל על העגל: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [שמות לב,לב]; ובכ”א זה היה בסיני שם גם שמעו את עשרת הדברות, שזהו 'ליהרג'). אולי לכן בזכות העקידה נעשה התגלות לדורות, כמו שמביאים חז"ל: 'ר' חנניא בן דוסא אומ': אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה: אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי. גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם. עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל, שנ': "איש בעל שער" וכו'. קרניו של איל – של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנ': "ויהי במשוך בקרן היובל”; ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל – שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנ': "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ”' (פרקי דר"א, לא). למה למדו חז"ל דווקא דברים אלו? אולי זה קשור לבעיות שאברהם התחזק ולא אמר דבר, ולכן התגלה בהקרבת האיל זכות כנגד העקידה, שהאיל בא במקומה. לכן מתגלה כנגד דברי אברהם "הנני": כנגד 'כהונה' זהו אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי (שהכהנים עובדים במקדש); וזה קשור ליצחק שעלה בעצמו על גבי המזבח, ולהיות מוקרב שכך יהפך לאפר. כנגד 'מלכות' זהו הנבלים של דוד המלך (שהיה מלך וממנו מלכות בית דוד); וזה קשור לאברהם שהיה כמלך, והתנסה בעשרה ניסיונות שבהם עשה את רצון ה', שזהו כעין שיר לה', כעין: “זמרות היו לי חקיך בבית מגורי" (תהלים קיט,נד), וכך אצל דוד מתגלה עשרה נבלים של כנור. כנגד 'לשחוט' זהו רמז באליהו הנביא שהיה קנאי, והוא פנחס שהרג את זמרי החוטא (ושחיטה מתחילה בעור, כעין חגורת העור שלבש אליהו); וזה קשור לישמעאל שפוגע בנו כשאנו חוטאים. כנגד 'ליהרג' זהו רמז בקרניו כעין תקיעת השופר ביציאה למלחמה; כעין אליעזר שיצא למלחמה יחד עם אברהם. ובאליעזר התגלה שהיה ת"ח ומלמד לאחרים: 'אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, ב): "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", אר"א: שמושל בתורת רבו. (בראשית טו, ב) "הוא דמשק אליעזר", א"ר אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים' (יומא כח,ב). וכך במלחמה התגלה מעלה בו עצמו, וביחס לאחרים: '"שמנה עשר ושלש מאות", אמר רב אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי: אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי' (נדרים לב,א). שזהו גילוי במלחמה כנגד שני דברים שהיו בו, שהיה ת"ח (שזהו שזה הגימטריה של שמו, שיש בו מעלה מיוחדת) ושהיה מלמד לאחרים (שזהו שהיה שקול כנגד כולם, כעין רמז שהיה מלמד לאחרים ולכן כעין שהיו תחתיו; ובכ”א זה כרמז שלימד אחרים שלכן מעמידים אותו מול אחרים). לכן גם מתגלה בשני דברים, קרן של מתן תורה – כנגד שהיה ת"ח, וקרן של לעתיד לבא שהעולם יתוקן כנגד שהיה מלמד לאחרים, שהיה מתקנם, שזהו תיקון עולם. אולי רמז שה' אומר לאברהם: “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", כעין ששולחו לעקידה על אף הקושיות שיכולות להעלות: “בנך", שהוא ישאר בלי הזרע שהובטח לו. “יחידך", הוא היחיד הראוי ממך להמשך הדרך, שדווקא ממנו יצאו עם בנ"י שמגלים את יחידו של עולם. “אשר אהבת", כרמז לתלמידיו שחינך אותם שה' אוהב את הבריות, שהוא בעל החסד והרחמים; וכן הרב אוהב את תלמידו (שהוא לו כמו בן, שהתלמידים נקראים בנים של הרב [רש”י; דברים ו,ז]). “יצחק", כרמז על מיהו יצחק, האם הוא בנו של אברהם או של אבימלך (וכן יצחק היפך מישמעאל, שטען שיצחק אינו בנו של אברהם). (או ש"בנך" כרמז שהוא בנך ולא של אבימלך, ו"יצחק" כרמז שנעשה צחוק בעולם כשהוא נולד כזרע לאברהם ושרה לאחר כ"ך הרבה שנים, ועכשיו לא ישאר ממנו זרע).