"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני … לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא … שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך … כבד את אביך ואת אמך … לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב ולא תענה ברעך עד שוא. ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו וכל אשר לרעך" (דברים ה,ו-יז). 'כיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. כְּתִיב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ", וּכְנֶגְדּוֹ "לֹא תִרְצָח", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּם מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, וְהֶעֱמִיד לוֹ אִיקוֹנוֹת וְעָשָׂה לוֹ צְלָמִים, וְטָבְעוּ לוֹ מַטְבְּעוֹת. לְאַחַר זְמַן, כָּפוּ לוֹ אִיקוֹנוֹתָיו, שִׁבְּרוּ לוֹ צְלָמָיו, וּבִטְּלוּ לוֹ מַטְבְּעוֹתָיו, וּמִעֲטוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ. כָּךְ, כָּל מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית ט,ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". כְּתִיב "לֹא יִהְיֶה לְךָ", וּכְתִיב כְּנֶגְדּוֹ "לֹא תִנְאָף", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְנָאֵף אַחַר הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל טז,לב) "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים", וְכָתוּב: (הוֹשֵׁעַ ג,א) "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶ כְּאַהֲבַת ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים". כְּתִיב "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקיךָ לַשָּׁוְא", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תִגְנֹב", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב לַסּוֹף בָּא לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה ז,ט) "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר". וּכְתִיב: (הוֹשֵׁעַ ד,ב) "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף". כְּתִיב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תַעֲנֶה", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁלֹּא בָרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָח בַּשְּׁבִיעִי; וְכָל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מג,יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵ'ל". כְּתִיב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תַחְמֹד". מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא חוֹמֵד סוֹף מוֹלִיד בֶּן שֶׁהוּא מְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ ומְכַבֵּד לְמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו. לְכָךְ נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל' (מכילתא מסכתא דבחודש, פרשה ח [שמות כ,יב]). וראה 'בשערי הארץ', 'שני לוחות הברית – "כשני עפרים תאומי צביה”', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א. כל התורה מתגלה בעשרת הדברות, שבהם גנוזה כל התורה (יר' שקלים ו,א), לכן הדברות מרמזות על התורה (אולי לכן גם מתגלה בכל לוח חמשה דברות כרמז לחמשת החומשים). חז”ל מבררים לנו שהדברות בשני הלוחות קשורים מהותית זה בזה; כאשר לוח אחד הוא בין אדם למקום, ולוח שני בין אדם לחברו, שזה בא להדגיש ששני הדברים קשורים זה בזה, אי אפשר להיות איש של תורת אמת כשמתגלה בו גילוי שלילי מול בני אדם. אין זו תורת אמת, הן מצד שהתורה במהותה היא תורת שלום: “דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום” (משלי ג,יז), והן מצד זה שמהות התורה היא קידוש השם, ומי שאינו מתגלה בצורה מכובדת וטובה בעיני האנשים (כגון שהאנשים סולדים ממה ששומעים ממנו [שזה כלול ב-'אין דיבורו בנחת עם הבריות', שלא מדבר בנחת שאז נעים לאנשים בקשר איתו, שנעשה נחת לבריות מדבריו, אלא מדבר בצורה שדוחה אותם, שכך בדומה נעשה גם כשמתוכן דבריו נעשה סלידה בין הבריות]) אין זה קידוש השם אלא חילול השם: 'כדתניא (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלקיך", שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו; עליו הכתוב אומר: (ישעיהו מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו; ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ): "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו”' (יומא פו,א). לכן מובן שהמקדש ששורשו בגילוי תורת ה' אמת, שזהו שהארון עם הלוחות נמצא בקה"ק ששם שיא גילוי המקדש, הוא נחרב בשל שנאת חינם, שזה מוכיח שאין זו תורת אמת. כמו שמדגישה הגמ': 'אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא ט,ב). שמדגישה הגמ' שהיו עסוקים בתו"מ ואפילו בחסד, שמהצד החיצוני נראה שהם מלאים בתורה כראוי, אולם הגילוי של שנאת חינם, חוסר השלום והאחדות, זה מראה שהתורה אינה אמת אצלם, גם אם היו דבקים בתורה ועוסקים בה כל היום; זהו ששקולה כשלושת העברות שהם שיא החומרה בעברות התורה, כרמז שגילוי התורה שלהם מקולקלת. אולי לכן הגמ' מביאה על הת"ח שאינו מתנהג כראוי: 'ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ): "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו”', (מעבר לפשט שזה דוגמה לעונש שמביא לחילול השם; ראה ברש"י) שזה בא לומר שבשל גילוי שכזה, שהתורה אינה תורה של קידוש השם, יוצא מזה עונש של גלות, כמו שנעשה בחורבן, כיון שה' אינו רוצה בתורה שכזו. וכן מצינו על השלום, שבשל תורה ללא לפנים משורת הדין בא החורבן: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על … שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). לכן גם נרמז בפס' בשה"ש על משה ואהרן ועל הלוחות: "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים" (שה"ש ד,ה). '"שני שדיך" - המניקות אותך זה משה ואהרן. "כשני עפרים תאומי צביה" - דרך צביה להיות יולדת תאומים, כך שניהם שוים, שקולים זה כזה. דבר אחר: "שני שדיך", על שם הלוחות. "תאומי צביה", שהם מכוונות במדה אחת, וחמשה דברות על זו וחמשה על זו, מכוונין דבור כנגד דבור. "אנכי" כנגד "לא תרצח”, שהרוצח ממעט את הדמות של הקב"ה' וכו' (רש"י). שמצד אחד זה מרמז על שני הלוחות שמראים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו קשורים זה בזה במהות התורה, וגם מרמזת על משה ואהרן, שמשה הביא את התורה ואהרן היה איש שלום, ושניהם שוים, כרמז שקשורים יחד (וכעין שהניקו את ישראל, שהביאו את התורה לישראל, כך שמרמז על הבאת התורה כראוי, איך ראוי שיתגלה בישראל התורה), שגילוי איש תורה כמשה צריך להיות יחד עם גילוי של איש שלום כאהרן. לכן מובן שפרשת ואתחנן נקראת סמוך לאחר ט' באב כרמז לגילוי מהי תורה באמת, שבגילוי של חוסר בשלום בין אדם לחברו זה איננו תורת אמת, ולכן ראוי לחורבן המקדש שבו שיא גילוי התורה הראויה. וכל התורה מהותה בשורש בין אדם לחברו כמו שאמר הלל לגר (שבת לא,א), ולכן קשור מתן תורה לאחר זמן חורבן המקדש על שנאת חינם, כרמז שבזה (בין אדם לחברו) מתקנים את החורבן; וכן גם קשור לתחילת הפרשה שמשה התחנן להיכנס לארץ, שהכניסה לארץ זהו גילוי של התחלת הגאולה; ומי שאינו כך אלא מתגלה בו ההיפך מזה, מוכח שאין תורתו תורת אמת כרצון ה'. אשרינו שהרבנים שלנו מגלים שלום וקידוש השם גדול בישראל (וכמו שעשה מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, וכן מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ולכן גם התגלה שהם קשורים בחיזוק ישראל בתהליכי הגאולה בה אנו זוכים לחיות (להבדיל מאחרים שלא זוכים לראות ולחיות זאת, שרחוקים מזה כי הם לא קשורים לתורה בשלמותה כראוי, ולכן גם לא לראית הגאולה שקשורה בתיקון ע"י גילוי תורה שלמה כראוי).