'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא): "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב): "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי", היינו "לא הלכו בה"? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). 'דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. מדכתי': "ויאמר ה' על עזבם את תורתי", מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו? והלא דבר גלוי היה וקל לפרש! אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ? עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה; והיינו "לא הלכו בה", כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם' (הר"ן). (ראה 'לזמן הזה', תמוז-אב, "בין עבד אלקים לאשר לא עבדו”, למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). רב מסביר את דברי הנביא על חורבן בית ראשון, מה היה השורש של החורבן, כיצד הגיעו בסוף לידי כך שחטאו בשלושת העברות החמורות שבתורה, שהם היו סיבת החורבן (יומא ט,ב), שההתחלה היתה היחס הלא נכון לתורה. אמנם זה נאמר על בית ראשון אבל נראה שגם בבית שני יסוד החורבן קשור בזה, שכשהנביא מסביר את טעם החורבן הוא מרמז שזהו יסוד לחורבן הבית, ולכן גם בבית שני (שהיה הרבה שנים אח"כ) יסודו דומה. ('מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' [יומא ט,ב], שמעבר לפשט אולי זה בא לרמז שיש קשר בגילוי של חורבן בית ראשון ושני, שלכן מקשרים ביניהם; ממילא לפי זה גם נראה שהשורש לחורבן גם קשור בשניהם). נראה ששורש המקדש הוא התורה, ששיא מעלת המקדש הוא בקה"ק, שם מצוי הארון עם לוחות הברית, שזהו שורש המקדש; לכן חורבן המקדש מרמז שיש פגם בגילוי זה ולכן כמו שהארון שמייצג את התורה הוא יסוד המקדש כך החורבן של המקדש זהו פגם ביחס הנכון לתורה. סיבת החורבן של בית שני הוא שנאת חינם, שנבעה מגילוי תורה לא נכון: 'והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק: "הצור תמים פעלו ... צדיק וישר הוא" (דברים לב ד), דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ' (העמק דבר; פתיחה לספר בראשית). ממילא זהו אותו שורש שהתגלה בבית ראשון: 'עוסקין היו בתורה תמיד' אבל בכ"ז 'לא היו עוסקים בה לשמה' (הר"ן), שכך גם בבית שני היו עוסקים בתורה, אבל זה לא היה תורה לשמה כראוי, תורה בנקיות לשמה, אלא היה בזה צד אישי שלהם שהכניסו בלימוד תורה, וכך התדרדרו לשנאת חינם. אולי זהו: 'אמר ר' אחא בר אדא (מלאכי ג יח): "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו”, שלא יעשה אדם תורתו קרדום להשתמש בהן ולא עטרה להתעטר בהם. א"ר שמואל בר נחמן: "בין עובד לאשר לא עבדו", אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד; מה כתיב: "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'”' (מדרש תהלים, לא). בפשטות אמרו שני דברים שונים; אולם אפשר ששניהם אמרו דבר אחד, שעטרה להתעטר בה לא חייב להיות שמתגאה בגילוי בשל לימוד תורתו, אלא מוסיף רשב"נ שכשמסתפק בלימוד בשביל ידע, וכשיודע היטב מאוד לא חוזר עוד, זה מראה שלא מכוון את כל לימוד תורתו לה', אלא יש לו גם צד שלו בלימוד תורה, ולכן כשיודע ביותר מקל לעצמו שלא ללמוד עוד. שזהו שיכול אדם ללמוד ולהיות שקוע כל כולו בלימוד תורה, אבל עדיין יש לו חלק שמכוון לעצמו, ולכן זהו אינו עובד אלקים, יש לו פגם בחיבור לתורה כראוי, אע"פ שהוא שקוע כל כולו בתורה. לכן כתיקון לקלקול עלינו להתחזק בלימוד תורה לשמה בשלמות, ולדבוק בת"ח כאלו (שהם לא מדברים נגד ת"ח אחרים וכדו'..).