"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב. אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע. ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם. אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי. בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" וגו' (דברים א,א-ה). '"אלה הדברים" - (ספרי) לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל' (רש"י). בהמשך משה מדבר על ירושת הארץ, ובתוך זה באמצע מכניס את מינוי הדיינים (פס' ט-יח). מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' פרשת "דברים" אות ב) שזה לא במקרה אלא מינוי הדיינים קשור לירושת הארץ שיש מהם השפעה של זכות לירושת הארץ ('"למען תחיה וירשת" - כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן' [רש"י; דברים טז,כ]), וכן הזקנים היו יוצאים בראש הצבא למלחמה לחזק את הלוחמים ('משה עד שלא צרך להם בכיבוש הארץ הקדים ראשים לזקנים; יהושע על ידי שצרך להם בכיבוש הארץ הקדים זקינים לראשים' [יר' הוריות ג,ה]). נראה להוסיף ולומר שלכן זה מתחיל בדברי תוכחה, שתוכחה קשורה לתשובה (ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' פרשת "דברים" אות א), שדבר זה הוא תפקיד חשוב שיש על הת"ח, לישר את העם, וזה נאמר ברמז (שרמז על החטאים ולא אמרם במפורש) לומר שכדי להחזיר בתשובה כראוי צריך לפעול בשכל איך להשפיע כראוי על העם, שלא סתם ללכת ולהוכיח אוטומטית, שכך יכול להיות שזה יגרום שיכעסו וימרדו וזה רק יזיק; אלא לחשוב איך להוכיח בצורה חכמה שלא תבזה אותם, וכך יפעל להשפיע לטובה. ונראה שיש בזה קשר לזקנים במלחמה שעליהם לדאוג לישרות העם, אחרת במלחמה אם ח"ו יהיה קטרוג על חטאי העם זה יפגע בהם. שכך במלחמת העי נהרג יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, בשל חטאו של עכן (או אפילו נהרגו רוב הסנהדרין ממש: ' .. אמר לפניו: רבש"ע, על אלו תיהרג רובה של סנהדרין? דכתיב (יהושע ז, ה): "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש", ותניא: שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: וכי שלשים וששה היו? והלא לא נאמר אלא: "כשלשים וששה איש"! אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין' [סנהדרין מד,א]). אולי נרמז כאן שמשה אמר את חטאיהם ברמז ולא במפורש בגלוי, כעין שחטאו של עכן היה בסתר ולא בגלוי לעין כל. ומשה אמר זאת, שכך רמז שיש קשר למנהיג (משה) ויש קשר לזקנים, שהעונש על החטאים פוגע בהם; כמו שהסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שיהושע היה נענש בעצמו (ולא אותם 36 או יאיר בן מנשה, ולא היו נכשלים במלחמה) אילו יצא למלחמת העי, כעונש על חטאו של עכן (ראה 'משיב מלחמה ג', 'הדוגמה האישית של מפקד במלחמה'). ובפועל יאיר בן מנשה נפל, כגילוי של הזקנים. אולי גם משה אמר ברמז שכך מי שלא מבין לא יודע שהוכיחם על חטאיהם, שזהו כעין שלא שומע שמשה מספר שהם חטאו שזה כעין לשוה"ר (אמנם זה היה מפורסם ומשה בא כדי להוכיחם שלא יחטאו, אולם יש בזה גם כעין דימוי כעין לשוה"ר שמספרים דברים רעים), שזה דבר חשוב בעריכת המלחמה, חשוב לניצחון, כמו שהזקנים חשובים לניצחון; כמו שמביאים חז"ל שהאחדות חשובה לניצוח במלחמה, וזה בא לידי ביטוי במיוחד בלשוה"ר (וגם נרמז כאן שמשה מוכיחם ברמז, כעין לשמור על כבודם כדי שלא תיפגע האחדות [ששמר על כבודם]; ומי שאומר זה משה המנהיג כרמז שזה בא לידי גילוי בדורות בזמנים של מלכים שונים [שהמלכים משפיעים על העם, ולכן מציינים את הזמנים ע"פ המלכים, כעין שהם משפיעים לזה, ע"י שמוכיחים את העם או שלא]), כמו שאומרים חז"ל על ההבדל בין מלחמות שאול למלחמות אחאב: 'דאמר רבי שמואל בר נחמן: דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין. לפיכך היו יוצאין למלחמה ונוצחין. תדע לך, כשבקשה איזבל להרוג כל נביאי ה', מה עשה עובדיה? הטמין אותן במערות, שנאמר (מלכים א יח): "ואחביא מנביאי ה' חמשים איש במערה", ולא היה אדם שאמר לאחאב כך וכך עשה עובדיה. אבל דורו של שאול כולן היו דילטורין. תדע לך, כשהיה שאול רודף אחר דוד, היו הכל אומרים עליו לשון הרע לשאול, שנאמר: (תהלים נב): "בבוא דואג האדומי" וגו'. (תהלים נד): "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול". לפיכך היו נופלים במלחמה' (דברים רבה ה,י). משה נושא את הנאום שלו כאן בכניסה לארץ, נראה שיש בזה רמז (מעבר למה שמביא רש"י: '"אחרי הכותו" - אמר משה: אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו: מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ. לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואח"כ הוכיחן' [רש"י פס' ד]) שבא"י יש להחזיר בתשובה בגילוי של אהבת ה' ולא יראת ה', לכן אומר ברמז ולא באמירה ברורה וחזקה כעין הטלת מורא; שזה ההבדל בין א"י לחו"ל, שכאן התשובה בעיקר מאהבה לעומת חו"ל שבעיקרה היא תשובה מיראה, כמו שכלל עבודת ה' בא"י היא מאהבה ובחו"ל מיראה; לכן ראוי לגלות חזרה בתשובה לה' וממילא גם הליכה אחר רצון ה' בגילוי של אהבה ולא בתקיפות של יראה. עוד נראה שמתחיל בתוכחה שזה קשור לתשובה וזה ברמז, ונאמר בכניסה לארץ, כדי לרמז שהשיבה לארץ היא נחשבת כתשובה (כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'קמעא קמעא' שער א פרק ט), אמנם אין היא נראית כמו תשובה רגילה לתו"מ, אולם גם היא נחשבת כתשובה, ולכן התוכחה של משה נאמרה ברמז לבטא שזהו תשובה אע"פ שלא נראית בגלוי כתשובה רגילה.