פרשת חקת

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.(במדבר יב, א)

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם"  (שמות פרק יז) לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר פרק כב). 

פעמיים התמודד משה עם דרישות העם למים. בפעם הראשונה, כפי המתואר בספר שמות בפרשת בשלח: "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סין, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם" (שמות יז, א). ואילו בפעם השנייה, כפי המתואר בספר במדבר בפרשת חקת, אחרי מותה של מרים: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקְהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן  (במדבר כ, ב). בגמרא בתענית (ט ע"א) מובא הסברו של ר' יוסי ב"ר יהודה לחיסרון המים שבפרשת חקת:

 "באר ניתן לישראל בזכות מרים, מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה".

תגובתם של משה ואהרון בשני המקרים הייתה דומה. אולם בניגוד לאירוע המתואר בספר שמות, בעקבות האירוע שעליו מסופר בספר במדבר נגזר על משה ואהרון שלא יביאו את בני ישראל אל הארץ המובטחת.  מפרשי התורה מוצאים הבדלים משמעותיים בין תגובתם של משה ואהרון בשני המקרים . אולם בניגוד לאירוע המתואר בספר שמות, בעקבות האירוע שעליו מסופר בספר שני המקרים, שבכוחם להסביר מדוע העונש נזכר דווקא בספר במדבר.

לעניות דעתי, ההבדל בין פרשת בשלח לבין פרשת חקת הוא בשני הבדלים בסיסיים שלא זכו לתשומת לב: בפרשת בשלח מדובר באירוע שהתרחש לפני מתן תורה, ובפרשת חקת מדובר באירוע שהתרחש אחרי מתן תורה. בפרשת בשלח התורה מעידה: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם", ואילו בפרשת חקת התורה מעידה: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". 

נראה כי בפרשת חקת, טענת העם כלפי משה היא כזאת: אתה הטלת עלינו, בד בבד עם נתינת התורה, דיני טהרה. המבוססים על טבילה במקווה: טהרת המקדש, טהרת התרומות והעיקר טהרת המשפחה. המציאות היא שאין מים לעדה לא רק לשתייה, אלא  לטבילה. אם כך, טענתם היא שבלי מים אין אפשרות לקיים חיי אישות.

 מסתבר שהבאר של מרים סיפקה מים לכל אותן מקוואות טהרה, לצורכיהם של שש מאות אלף איש ומשפחותיהם. לאחר מות מרים מספרת לנו התורה: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה!" פירוש הדבר הוא שיש מחסור חמור במקוואות.. חיסרון זה לא היה בעיה באירוע המתואר בפרשת בשלח, שקרה לפני מתן תורה, כי אז טרם צוו ישראל על הטבילה. זו הסיבה שבפרשת בשלח, התמקדה הדרישה במי שתייה בלבד. 

נכון הוא כי גם בפרשת חקת כתוב: "וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ, ה), אלא שזהו נוסח התלונה של העדה, ולא עדות התורה. העדה, לדעתי,, נקטה כאן בלשון נקייה, בתביעתה לתנאים נאותים עבור קיום חיי משפחה, כמאמר חז"ל: "ולא תתורו אחרי לבבכם' – — מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר" (נדרים כ ע"ב), ויש כאן רמז לדברים שבינו לבינה. אולם, התורה היא שמעידה כי "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֲדָה", בשונה ממה שהעידה בפרשת בשלח שלא היו מים "לִשְׁתּת ההעם".

ידוע לנו מדברי חז"ל שמשה חי חיי פרישות. כזכור, בפרשת בהעלותך, מביא רש"י את דברי המדרש על הפסוק: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרן בְּמִשֶׁה עַל אדוֹת הָאִשָּׁה הַכְּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח כִּי אִשָּׁה כֶשִׁית לָקָח" (במדבר יב, יא): 

מנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? רבי נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה, בשעה שנאמר למשה "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (במדבר יא כז). כיון ששמעה צפורה, אמרה: "לנשותיהן של אלו! אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני", ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. 

משה שפרש מאשתו לא היה מסוגל להבין את דרישת העם למים שיאפשרו לנשותיהם לטבול לטהרה. הוא כועס: "שְׁמְעוּ נָא הַמַּרִים הַמִן הַסְלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (שם כ ו), כאילו אומר: זה מה שיש לכם בראש? אפוא  חיי קדושה? על התנהגות זאת אמר הקב"ה: "יַעַן לֹא הָאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִישָׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ הַקָהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב). הקב"ה קובע נמרצות: חיי משפחה יהודית הם הקדושה בהתגלמותה ולא הפרישות. עכשיו גם מובן מה היה חטאו של אהרון. מאחר שאהרון ומרים הם אלו שמתחו ביקורת על אחיהם משה, בגלל פרישתו מאשתו, היה על אהרון לצדד בדרישת העדה לאפשר להם חיי משפחה ולהעמיד את אחיו על טעותו. אהרון לא פעל בהתאם לביקורת שלו על חיי הפרישות של משה, ולכן גם הוא נשא באחריות: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (שם, כ  יב). לפי זה, יתכן כי כישלונו של אהרון בפרשת מי מריבה גדולה מזה של משה. 

                      שפר בנימין סטולמן