"הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל.. לַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם"

(במדבר טז, ט)

מבאר ה"שם משמואל" (קרח שנת תרפ"ב):

"ונראה דהנה בהאריז"ל שנתעבר בו (בקורח) רוח קין מצד הרע. ויש לפרש דהנה קין נקרא על שם קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.. היינו שלעבודת השם יתברך יהיה ליבו מוגבה ומתרומם.. וכל העומדים לשטן עלי דרכו דרך הקודש יהיו בעיניו כאפס וכאין ויבטלם בליבו. ובאמת היא מידה טובה מאוד, אך צריכה שמירה יתירה לבל תסתעף ממנה גאות וכעס ונקימה, דהיינו שרק לעבודת ה' יהיה חזק ואיתן. ומבלעדי זה יהיה שפל ונכנע.. אבל קין השתמש במידה זו הטובה לרוע.. מבלעדי לעבודת ה', ועל כן מכוח מידה זו עצמה נסתעף שיצא לתרבות רעה והרג את הבל. ובאותו סגנון יש לומר בקורח, דהנה הלויים ניתנה בהם מידת הבדלה שיהיו מובדלין מכלל ישראל לעבודת ה' ושיהיה ליבם בוער כאש להבה בדביקות עצומה.. אך קורח לא ידע להיזהר שלא יצמח ויסתעף מזה כוח לעשותו חלוק ומובדל מכלל ישראל, ועל כן נהפכה אצלו מידה זו לרע.. ומעתה יובנו דברי המדרש - 'הוא שמשה אומר להם: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל'.. שהפליג עצמו משאר העדה".

בכתבי האר"י מתגלה לנו כי נשמתו של קין נתגלגלה בקורח, מה שמלמד על דמיון מסוים בין שניהם. ויש להבין מהו החוט השזור בין השניים, וכיצד חטאיהם הנראים שונים בתכלית יונקים בעצם מאותו שורש בעייתי.

לשם בירור נקודה זו עלינו לשוב ולהיזכר בדמותו של קין. כאשר קין נולד, נותנת לו חוה אימו את השם "קין" ומנמקת את בחירתה (בראשית ד, א): "וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' ".

חוה מבינה שלבנה הבכור יש תפקיד חשוב ומשימת חייו - להיות עובד ה' בכל הווייתו, ושלצורך מימוש תפקידו עליו להיות מורם ונישא לעבודת השם יתברך. אלא שאותה עליונות נפלאה עמדה לו לקין לרועץ והוא לא הצליח להשתמש במעלתו החשובה בצורה מדוייקת ונכונה, ובמקום שיגבה ליבו בדרכי ה', גבה הוא בעיני עצמו, מה שגרם לו להתנשא על הבל אחיו, לזלזל בו, ובסופו של דבר גם להורגו.

זו בדיוק הייתה גם טעותו של קורח. קורח השתייך לשבט לוי אשר זכה למעלה רוחנית מיוחדת, וזאת על מנת שיוכל למשוך אחריו את שאר שבטי ישראל ולדבק אותם לאביהם שבשמים, אך במקום שקורח ינצל את מעלתו המיוחדת לטובה, בחר הוא להתנשא על אחיו, והתוצאה הייתה הרס ואבדון.

בכך מתבארים דברי משה רבינו לקורח (במדבר טז, ח-ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם".

משה רבנו פונה אל קורח ואומר לו שמעלתו העליונה ניתנה לו על מנת שיוכל לעמוד לפני ה' לשרתו, וחלילה לו להשתמש בה בדרך שאינה נכונה. אולם כידוע קורח לא שעה לדבריו. דווקא מעלתו העליונה היא שעמדה לקורח לרועץ, ובגינה נגרם כל הקלקול הנורא שהביא על עדתו.

מסיים ה"שם משמואל" את מאמרו לגבי כל אחד ואחד: "והנה זה לימוד לכל איש שיזכהו ה' במעלה של אושר או עושר, שידע להיזהר שחס ושלום לא יסתעף מזה עצמו פגם וקלקול, כעניין שאמר הכתוב (קהלת ה, יב): עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".

ה"שם משמואל" קובע כי הטעות שהופיעה אצל קורח וקין עלולה להופיע גם אצלנו. כל מי שניחן בכוחות ובכישרונות גדולים ועוצמתיים נמצא בקבוצת סיכון של שיכרון ובלבול מכוחותיו שלו, ובמקום שינצלם לטובה, עלול הוא לחטוא בחטא היוהרה והגאווה ולהתמלא בחשיבות עצמית ולהשתמש בכוחותיו הנעלים לקלקול ופירוד. זוהי טעות קשה. אנשי המעלה צריכים לזכור כי מעלתם ניתנה להם לטובת מטרה עליונה - לשם הם צריכים לכוון ולצעוד.

הרב אלי שיינפלד, מהספר: "לאור השם" הארות רוחניות בעבודת ה' לאור דברי ה"שם משמואל" על פרשיות השבוע