'הם אמרו שלשה דברים. רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש' (אבות ב,י). ראה הסבר נרחב למשנה זו ב'אבות לבנים' (ספר-פרק ב' משנה י' אותיות א,ב,ג), למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולי אפשר להוסיף שההוספה של 'והוי מתחמם' וכו' באה כתוספת בירור לנאמר קודם; שעל שלושת הדברים שאמר בתחילה היה מוסיף ומברר כיצד אפשר להתחבר ולהשמר בדברים אלו, כיון שבקרב ההמון לא מקפידים על כך, והם דברים שקשה לעמוד בהם. לכן היה מוסיף ומדגיש שהפתרון לזה הוא בדבקות בת"ח שהם בעלי מידות טובות, ולכן ע"י שיתדבק בהם יזכה גם להנות מאורם (ע”י דבקות בתורתם ובמידותיהם), שזהו להתחמם מהאור, שהם מפיצים אור – את הדרך הנכונה, וע"י כך זה ידבק בך כמו שהחום מתדבק באדם ומשפיע עליו לחממו (לכן אמר 'אורן' ו'מתחמם', ולא הקביל ב'חומם של חכמים' [כנגד 'מתחמם'] או 'והוי מואר' [כנגד 'אורן'], כי בא לרמז על שיהיה מושפע ממעשיהם שמאירים את הדרך הנכונה). ובעקבות כך גם מזהיר על הדרך ליזהר שלא ליפגע כשבא להתחבר, שלא ימצא שמתגלה בו חיבור שלא כראוי, אלא יש להיזהר בכבודם מאוד (אולי יש בזה גם כרמז שאם באת לת"ח ואתה רואה שאינו מכבד אחרים [כמו שלצערנו יש כאלו ת"ח שמזלזים בת"ח אחרים, או אפילו בסתם אדם, אז תתרחק מהם שלא תפגע מהם, שתורתם אש שורפת ולא ראויה, שאינה גילוי ראוי של אור תורה שמאיר כראוי את העולם). לכן גם דימה בין מה שאמר קודם לגילוי בחיבור לת"ח שדרכו מתקן את עצמו: כנגד כבוד אמר נשיכת שועל, ששועל מייצג חכמה ('משלות שועלים' [סוכה כח,א]. 'פקח שבחיות' [ברכות סא,ב]), ואת האדם החכם אנשים מכבדים, ולכן זה נרמז כנגד כבוד חברך. כנגד שלא לכעוס זהו עקיצת עקרב, שהוא תמיד תוקף (ברכות לג,א), כעין שתמיד כועס ופוגע. כנגד לשוב יום לפני המיתה זהו רמז בנחש שהוא החטיא את האדם ובשל כך נגזר מוות בעולם. וכיון שהביא על דבקות בת"ח שמתחמם כנגדו (כפתרון להתקיימות שלושת הדברים בו), אז גם הוסיף ואמר שדבריהם כגחלי אש כך שגם כשמתחמם צריך בעצמו לדעת לשים גבולות (שלא רק שהת”ח עושה משהו נגדו כעין שועל שנושך וכדו', אלא בכל מצב יש ליזהר שלא לינזק כיון שמדובר על כעין גחלת שמזיקה גם בלא רצון). אולי אפשר שר"א הביא שלוש דוגמאות בחיות כעין כנגד שבת"ח מתגלה התורה, לכן המשיל זאת ברמז לתנ"ך: שועל מייצג חכמה שזהו התורה שהיא חכמה של מעלה. עקרב העוקץ שלו נמצא למעלה בזנב שעומד, ועוקץ בירידתו למטה, כעין נבואה שיורדת מלמעלה ומתגלה למטה בארץ, וזהו רמז לנביאים. הנחש מכיש בפיו, שזהו כעין רמז לכתובים שזה נכתב ע"פ רוה"ק, שזה רמז בפה, רוה"ק שיוצאת מפיו. וכל דבריהם בא להוסיף את התושב"ע, וזהו 'דבריהם' כרמז לדיבור שבו מועברת התושב"ע. או כנגד: 'אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא: מאי דכתיב (דברים ו, ז): "ושננתם לבניך"? אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם" – לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד' וכו' (קידושין ל,א). שועל כרמז לתורה שהיא חכמה של מעלה. עקרב כרמז בעוקץ למעלה (ויורד לעקוץ), כעין המשנה שמועברת דור אחר דור, מלמעלה בדורות הלאה למטה בדורות. נחש מכיש בפיו כעין רמז לתלמוד שלומדים בפה ומבררים את הדברים. וההמשך של 'וכל דבריהם' זהו אפילו בדבריהם שלא בתורה ממש, תמיד יש להזהר בכל דבריהם אפילו החולין, שכל דברי חכם צריכים לימוד. אולי גם רומז בשועל על תורה שבכתב. בעקרב על תושב"ע כרמז שיורד העוקץ מלמעלה למטה, שכך התושב"ע מורידה את התורה לפרטים המעשיים בחיים. נחש כרמז להלכה פסוקה למעשה, כעין תיקון לנחש שפגם בדעת האדם וכך נמשך אחר תאוותיו במקום ללכת ישר אחר רצון ה', וכך בהלכה מובא מה רצון ה' למעשה. גחלים רומז לאגדתות, שהם מושכים את האדם ('"וכל משען מים", אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים באגדה' [חגיגה יד,א]), כעין חום גחלים שנעים לאדם להתחמם כנגדם כשקר לו. שזה בא לומר שיש להזהר בכבוד הת"ח והקרבה אליו ולתורתו, כיון שצריך לדעת את הגבול עד כמה להתקרב ומתי יש לעצור כי לא בדרגתו. אולי אפשר שיש בזה עומק גדול, שנאמרו ארבעה דברים כעין כרמז לחיבור וריחוק מהת"ח, שיש להזהר כשמתקרב שלא יתגלה בו גם מריבה וכדו' עם רבו: ''אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו, ט): "בהצותם על ה'”. א"ר חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר (במדבר כ, יג): "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל (על) [את] ה'”. א"ר חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר (שמות טז, ח): "לא עלינו תלונותיכם כי (אם) על ה'”. א"ר אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר (במדבר כא, ה): "וידבר העם באלקים ובמשה”' (סנהדרין קי,א). שכך כרמז בחולק על רבו, בשועל ששיניו חלקות וקורע את הבשר ביציאתו (מאירי), שזהו חולק כעין רמז לחולק בשר – חותכו, וכן 'חולק' כרמז לשן השועל שהוא חלקה – 'חלק'. מריבה עם רבו נרמז בעקרב, שתמיד כעין רב במריבה, תמיד עוקץ, וכן כרמז רב-עקרב (כעין 'עקרב' חיבור של: עוקץ ורב, שזהו חיבור למילה אחת 'עק'[ץ] תמיד כיון שתמיד 'רב'). מתרעם על רבו נרמז בנחש שעושה קולות איום כביטוי שכועס על האדם שמולו (שמזהירו בכך), כעין כועס ומתרעם על רבו (ע”פ המהרש”א תרעומת זה שטוען שרבו החסיר לו; ע”פ זה מתגלה בנחש שנחסרו רגליו ומעמדו בשל שהחטיא). מהרהר אחר רבו נרמז בגחלת, שמהרהר הכוונה שטוען שמגיע לו יותר (מהרש”א), וזהו כעין גחלת שאם מתקרב עוד יותר ישרף (ואם מהרהר זה שחושד ברבו [בדבר שאינו נכון], אז זהו כעין גחלת שחושב שנכבתה אבל בעצם היא עדיין חמה, וכך ינזק); או האות ר' מתחלפת באות ב' (בחילוף אי"ק בכ"ר), וכך יוצא מהרהר = מהבהב, כרמז שמדליק ומכבה כעין מהבהב בפתילה כדי שתדלק טוב, כך בעץ מוסיף להדליק עד שנעשה גחלת ואז מכבה (אמנם הבהוב זה חצי שרוף, אבל כאן זהו רק כרמז ולכן כעין העץ לא נשרף לגמרי אלא עדיין קיים כגחלת, וכך נדלק היטב כשמדליקו). ונראה שכיון שזה מרמז שכעין רב וכו' עם השכינה, יש בזה גם כרמז עמוק לגילוי שכינה, שזהו כרמז לדמויות שבמרכבה: שועל חיה טורפת כעין האריה. שור פוגע ע"י קרניו שלמעלה, וכך העקרב פוגע ע"י העוקץ שעומד למעלה בזנבו (וכן שור חורש ומפתח את הישוב, ואילו העקרבים בעיקר במדבר). נחש הוא זוחל על הקרקע – צמוד לקרקע, לעומת הנשר שעולה גבוה בשמים (וכן שבט דן מרמז על דמות נשר [לקח טוב; במדבר ב,יז], והוא משול לנחש: "דן נחש” [בראשית מט,יז]). דבריהם זהו דיבור שרומז לאדם שהוא דרגת מדבר. אולי גם כרמז שהרב מעמיד את העולם, ולכן כרומז שבו מתגלה שלושת הדברים של מעמידי העולם (אבות א,ב): כנגד 'התורה' אמר שועל שמסמל חכמה. עקרב עוקצו עומד למעלה כעין רמז לכיון כלפי מעלה – שמעלה את העולם בעבודת ה' שלו, שזהו כרמז ל'העבודה' (ועוקץ וממית, כעין קרבן שמומת לעליה מעלה לה'). כנגד 'גמ"ח' אמר נחש, שהנחש החטיא את אדם וחוה כיון שרצה את חוה לעצמו, שזה היפך מגמ"ח שעושה לטובת הזולת (וכן פגע בהם, היפך מעזרה לאחר), וכן כרמז לפה (שמכיש בפיו) שבעשיית גמ"ח יש גילוי גם בפה: 'ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות' וכו' (ב"ב ט,ב). ומוסיף 'וכל דבריהם' וכו', כרמז שבכל מעשיהם זה מתגלה, כעין גחלת ששורפת כל מה שנקרה בדרכה. שזהו שיש להיזהר מפגיעה מהחכם כיון שכל המציאות עומדת על ידו.