"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת. ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו. ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה. ויציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה" (במדבר טו,לב-לו). '"ויהיו בני ישראל במדבר", בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ושניה חללו. "וימצאו איש מקושש עצים”, תולש מן הקרקע היה; אתה אומר תולש מן הקרקע, או איש עצמו ושמו מקושש? תלמוד לומר: "ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים”, הא מה תלמוד לומר: "וימצאו איש מקושש עצים"? תולש מן הקרקע. ומי היה? צלפחד, דברי ר' עקיבא; נאמר כאן "מדבר" ונאמר להלן "מדבר" (במדבר כז), מה "מדבר" האמור להלן צלפחד, אף "מדבר" האמור כאן צלפחד. ר' יהודה בן בתירא אומר: עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש היה. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו, ואתה מגלה עליו?! אלא מאין היה? מן המעפילים היה, שנאמר: "ויעפילו לעלות אל ראש ההר”. "וימצאו איש מקושש עצים", מלמד שמנה משה שומרים וימצאו אותו מקושש. "ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש", עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר: "וימצאו איש", ומה תלמוד לומר: "ויקריבו אותו [המוצאים אותו]”? מגיד שהתרו בו (מעין מלאכתו. מכאן לכל אבות שבתורה שמתרין בהם מעין מלאכתם). ר' יצחק אומר: אינו צריך, מה עכו”ם חמורה אינו חייב עד שיתרה בו מעין מלאכתו, ק”ו לכל מצוות שבתורה, ומה תלמוד לומר "ויקרבו" [וגומר]? מלמד שהתרו בו [מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרין בהם מעין מלאכתם]. "אל משה ואל אהרן ואל כל העדה”, אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע? אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אמר משום ר' אלעזר: בבית המדרש היו ובאו ועמדו לפניהם. "ויניחו אותו במשמר", מלמד שכל חיבני (כריתות) [מיתות] נחבשים. "כי לא פורש מה יעשה לו”, והלא כבר נאמר: "מחלליה מות יומת”, ומה תלמוד לומר: "כי לא פורש”? אלא שלא היה יודע באיזה מיתה יומת עד שנאמר לו מפי הקודש. "ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש", לדורות. "רגום אותו באבנים", לשעה. "כל העדה", במעמד כל העדה; אתה אומר במעמד כל העדה, או כל העדה כמשמעו? תלמוד לומר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו”, הא מה תלמוד לומר "כל העדה”? במעמד כל העדה' (ספרי). למה דווקא כאן נלמד על צורת ההתראה? וכן מדוע התגלגל כך שידעו שחייב מיתה אבל לא ידעו באיזו מיתה, שלכן ה' היה צריך לומר להם? וכן מדוע סיפרה התורה שזה הובא לפני משה ואהרן והעדה (ובזה חלקו כיצד הביאו זאת לפניהם)? וכן מדוע דווקא כאן נלמד על מעשה הסקילה שזה נעשה לפני כל העדה? נראה להסביר ע"פ הדעה שהמקושש עשה את חטאו בעקבות חטא המרגלים (בין לר"ע שזה היה צלפחד, ובין לריב"ב שזה לא היה צלפחד, בכ"א נראה שלשניהם המקושש פעל בעקבות חטא המרגלים). אולם לכאורה זה סותר את דעת הספרי, שהרי מתחיל שהמקושש היה בשבת השניה, כך שזה לא נעשה לאחר המרגלים שהיה יותר משנה אחרי. אלא שהפס' שמביא הספרי שידעו שחייב מיתה זה ממה שנאמר בפרשת כי תשא, שזה בסביבות מתן תורה (שמות לא,יד), כך שזה היה אחרי השבת השניה? אולם אין זה קשה כי אפשר שמה שנאמר שם זה כמו מה שנאמר להם במרה על השבת (שלא נאמר במפורש מה נאמר, כך שאפשר שזה מגלה על מה שנאמר כבר קודם), ולכן כבר במרה נאמר להם מות יומת (אבל איזו מיתה לא נאמר, ולכן כאן נאמר שלא פורש דינו). אולם אולי אפשר שהספרי למד ברמז "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת", שלמדו כרמז בדגש "במדבר", שלכאורה זה מיותר שהרי ברור שהיו במדבר? אלא שההמשך שמצאו איש מקושש זה ע"י שמשה העמיד שומרים (כמו שאומר הספרי), וכי מדוע היה צריך להעמיד שומרים? לכן למדו כרמז שזה מלמד שישר בשבת השניה חיללו את השבת, ולכן נאלץ משה בעקבות כך להעמיד שומרים שישמרו, וכך לאחר הרבה זמן נעשה שמצאו את המקושש; ולכן נאמר: "ויהיו בנ"י במדבר", כרמז שכבר בתחילת זמן המדבר (כעין סמוך ליציאתם והמצאותם במדבר) נעשה העמדת השומרים בשביל שמירת השבת, כיון שמיד בשבת השניה חיללו, שזה היה בתחילת זמן המצאות בנ"י במדבר, לאחר מרה שם הצטוו על השבת, שאז משה שם שומרים שבהמשך (מעל שנה אחרי) מצאו את המקושש. אמנם אפשר גם בפשטות שהספרי כריב"ב, ולכן למד שנאמר "במדבר" לומר שנעשה בתחילת זמן המדבר, בשבת השניה; ואילו ר"ע למד שנאמר כאן "במדבר" לג"ש לדברי בנות צלפחד, לומר שהמקושש היה צלפחד, וממילא לא למד מזה שזה היה בשבת השניה. אולי לר"ע גם יש בזה רמז שהמקושש עשה את מעשיו בשל היותם "במדבר", שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ אלא ישארו במדבר, ולכן היו שחשבו שהתורה בטלה (כיון שעיקר התורה זהו בא"י [ספרי "עקב", מג]), ולכן צלפחד הוכיח שעדיין התורה מחייבת ע”י שקושש והרגוהו: ' … ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין. שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים' (ב”ב קיט,ב; תוס' ד”ה אפילו'). בכ"א ע"פ המדרש שהמקושש עשה זאת לאחר המרגלים בשביל שמירת התורה, בזה אולי יש תשובה לשאלותינו; כיון שהמקושש בא להראות שהתורה עדיין תקפה, לכן ה' גלגל כך שלא נאמר מראש מה מיתתו ומשה שאל את ה', וכך הוכח לכל שהתורה עדיין תקפה, שלא יחשוב מישהו שעושים לו את דינו ע"פ מה שנאמר קודם אבל זה לא אמור להיות כך (כיון התורה בטלה), לכן נעשה שישאלו את ה' ישירות והוא ענה במה ימות, שבזה מוכח שה' עדיין מחייב את התורה, גם עכשיו לאחר המרגלים. לכן גם למדו מכאן לכלל המתריאים כיצד נעשה, כרמז שזה חל בכל מצוות התורה (שבהם דין מוות), כרמז שבא לגלות על כלל התורה שעדיין תקפה; או בדומה, כרמז שכאן התגלה עניין התראה, שבא המקושש להתרות בהם שהתורה עדיין חלה ושלא יחטאו כי יענשו. וזה הובא לפני משה אהרן והעדה, כגילוי של בירור דין התורה, שממשיך כמו שהיה עד עכשיו, שלכן מופנה אליהם כרגיל, שזה מה שהמקושש בה להכריז במעשיו, שהכל נשאר כרגיל בגילוי תורה. ונסקל באבנים במעמד כל העדה, כעין רמז למתן תורה שנתנו (בסוף) לוחות הברית, שהם אבנים, ומתן תורה היה במעמד כל עדת בנ"י, שזהו כרמז על כוונתו של המקושש – לומר שממתן תורה התורה ממשיכה ולא מפסיקה. (וכן בחטא העגל משה שבר את הלוחות ע"י שזרקם, שזהו כעין זריקת האבנים בסקילה, וכמו ששם התורה עדיין המשיכה לחול, כך גם כאן כרמז שמבטא שהתורה עדיין חלה אע"פ שחטאו במרגלים). המקושש קושש עצים בשבת, 'תולש מן הקרקע היה', נראה שעשה דווקא את זה כרמז שזה בעקבות שנגזר שלא יכנסו לארץ הקודש, כעין נתלשו מהארץ, ובארץ יש גילוי של שבת בקשר לנחלתם של ישראל בארץ – מצוות שמיטה, שבת הארץ; לכן פעל דווקא בדבר זה כרמז שגם לאחר שנגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ, עדיין חלה התורה. ע"פ הדעה שהמקושש היה לאחר חטא המרגלים מובן מדוע התורה סיפרה זאת דווקא כאן לאחר חטא המרגלים; ומיד אחריו מובאת מצוות ציצית שמרמזת על תרי"ג המצוות: '"וזכרתם את כל מצות ה'" – שמנין גימטריא של ציצית שש מאות ,ושמונה חוטים וחמשה קשרים, הרי תרי"ג' (רש"י; טו,לט), כרמז שהמקושש בא לומר שכל תרי"ג המצוות עדיין תקפות גם לאחר חטא המרגלים ועונשו.