וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ""

ברכת המזון הינה מצווה דאורייתא, אך זאת בתנאי שאכל כדי "ושבעת", אולם מדרבנן יש לברך אחרי אכילת כזית פת גם אם לא שבע (שו"ע,קפ"ד,ו וכן קפ"ו,ב). יש לכך כמה נפקותות, כגון המסופק אם כבר ברך: אם אכל לשובע -יחזור ויברך שהרי זהו ספק דאורייתא, ואם אכל יותר מכזית אך ללא שביעה –לא יברך, משום חשש ברכה לבטלה. כזית =כחצי פרוסת לחם פרוס בעובי בינוני. באופן כללי, שיעור שביעה הינו כביצה, אבל לעניין ברכת המזון השביעה בפועל קובעת, ולכן הדבר אינדיבידואלי (ספר החינוך). משום כך, חולה וכל אדם שאכילה מועטת משביעה אותו, כגון אחרי ניתוח קיצור קיבה, כל עוד אכל "כזית" הריהו מחויב בברהמ"ז מדאורייתא. ברם, האוכל פחות מכזית, אף שעליו לברך לפני-כן המוציא (או ברכת הנהנין המתאימה על מאכל אחר) -אין לברך אחרי אכילתו, כי על שיעור מועט לא תיקנו (כך לרוב הפוסקים, בניגוד לדעת החת"ם-סופר,או"ח,מ"ט) וזקן או חולה שאוכלים כזית אבל בקצב איטי העולה על "שיעור אכילת פרס" (=4 דקות), נחלקו הדעות, וכתבו הפוסקים שלא לברך משום סב"ל (שש"כ חדש,מ,צ"ג)

כאמור, הגורם המחייב בברהמ"ז הינו השביעה ולא עצם האכילה (הנאת מעיו ולא הנאת גרונו כפי שזה בברכת הנהנין) לכן עם עבר מאז הארוחה "שיעור עיכול" –לא יברך, שכן השביעה כבר איננה מורגשת. מאותה סיבה, מי שאכל והקיא בטרם ברך על המזון, לא יברך שהרי אין כאו "הנאת מעיו" (חזון עובדיה ועוד). וה"ה בכל ברכה אחרונה, אלא אם בטוח שהקיא רק חלקית. מאידך, למרות ש"הנאת מעיים" היא הקובעת, חולה הניזון דרך זונדה, ובכך בא לידי שובע, לא יברך ברכה אחרונה (ברכת הנהנין בוודאי לא שהרי אין הנאת גרונו) כי אין זו אכילה ולא תקנו עליה ברכה.