כל מכשול שיש בו סכנת נפשות--מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך" (רמב"ם, רוצח ושמירת הנפש,י"א)

ולכן: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושים לי נס. שמא אין עושין לו נס, ואם תמצי לומר עושין, מנכים לו מזכיותיו" (שבת,ל"ב,א)

מאידך, בכמה מקומות בש"ס ישנם דוגמאות המורות לסמוך על "שומר פתאים ה'" ומן השמים ירחמו (שבת קכ"ט, יבמות י"ב) וכן סיפורים על גדולים וצדיקים שלא היססו להסתכן מתוך בטחון שלא יאונה להם רע, כמו ר"ח בן דוסא שקבע: "אין ערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות ל"ג,א)

הנוסחה שנקבעה ע"י הפוסקים בסוגיה זו היא שאין להימנע מדברים שדרך העולם לעשותם מבלי לחשוש לסיכונים נלווים -כאשר הסיכונים קטנים כגון: נסיעות וטיולים; רחצה בים/בריכה. אולם יש לעשות מה שבידינו (השתדלות) ולנהוג בזהירות לפי הכללים והתקנות שנקבעו ע"י הגורמים המוסמכים. כל חריגה מכך כרוכה באיסור של "ונשמרתם" שהרי כבר אינם בכלל "דרך העולם לעשותם" וממילא אינם בהבטחת "מן השמים ירחמו". ברם, במצבים מסוימים ניתן להסתכן קצת מעבר למקובל: א.פרנסה -ה"נודע ביהודה" (נובי"ת,יו"ד,י) קבע שאסור להיכנס ליערות שיש בהם חיות רעות ("ונשמרתם") אבל לאדם העוסק בצייד לפרנסתו –מותר ("שומר פתאים"). ב.צורך מצווה (ב"י,אה"ע,ע"ה) סיכון זה הינו עד גבול מסוים, כל עוד "לא שכיח היזקא", לדעת הגרשז"א הכוונה עד 5% ("הצבא כהלכה").

נראה אפוא, שבהישמע אזעקה יש לנהוג ע"פ הוראות פיקוד העורף (גם אם אירע באמצע התפילה) למרות שהסיכון לכל אחד בפ"ע קטן מאד, אך זהו "מנהג העולם" באותו זמן. וכן מותר לתושבים הגרים באזורי הלחימה לעזוב זמנית את מקומם, אך אינם מחויבים בכך משום שרבים נשארים, ויש בכך מצווה הן מצד ישוב הארץ והן מצד החוסן והחיזוק ההדדי.