עלון פרשת השבוע
1/1/2026
- בס"ד שנה ג' גליון מס' 124
- אשר לשלמה על פ' ויחי-חזק
- ראשית נתחיל עם סיפור שהוא נס עצום... שקרה למשפחתי... והוא דהיה ביום שישי שעבר פיגוע משולש שהתחיל מבית שאן והמשיך בצומת עין חרוד ולאחר מכן בעפולה.... ובו נרצחו שנים ונפצעו קל שנים ה"י.... ושהמחבל נכנס לבית שאן אזי רצח אדם הי"ד ולאחר מכן שעט ברחוב יעקב מכלוף ששם בקרבת מקום מתגוררת משפחת אשתי.... ואז אחיה בן ה16 יצא מביתו לזרוק את הפח לכבוד שבת ובאותם שניות המחבל שעט עם רכבו והעיף את גיסי לגובה כמה מטרים והוא נזרק על הכביש.... והמחבל לא נרגע ורצה לדוקרו בסכין מעין "וידוי הריגה" רח"ל ואז שהמחבל עצר את רכבו נתקע בין הפחים עד כדי שלא יכל לפתוח הדלתות מכל הכיוונים!!! (כי בכל צד היה פח) ובאותם דקות תושבים הגיעו לעברו... ואז במהירות ברח המחבל ליעד הבא שהוא צומת עין חרוד ושם הרג נערה בת 18 הי"ד... ולאחר מכן שעט המחבר לעפולה ושם פצע קל אברך וגרם לו חבלה בראש.... אבל לגיסי הנער הצדיק יצא רק עם מכות יבשות בלבד!!!....
- ופשוט זה מפליא דהוא הלך לזרוק את הפח לכבוד שבת ובסוף הפח בעצמו היה שליח ההשגחה העליונה להגן בעדו!!! (נס פח הזבל...)
- ועוד שנער זה ביודעי ובמכירי אותו כבחור שאלוף בכיבוד הורים (שזה המשך לגליון הקודם) ועל כיבוד הורים כתוב בתורה בעשרת הדברות "למען יאריכון ימיך וכו' " ולכך אפ"ל שאותה מצווה שזכה וזוכה לקיימה תמיד בשמחה היא בעצמה הגנה בעדו....
- ועתה
ניגש לפרשתנו "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"
ואפשר לפרש כך "ויחי יעקב" החיים הטובים והיפים של "יעקב"
אבינו היו דווקא "בארץ מצרים" בתוך זוהמת מצרים בתוך כל ההסתרות
והאתגרים והנסיונות דייקא שם זהו החיים האמיתים... וזהו "שבע עשרה שנה"
כמנין "טוב" שהם היו החיים הטובים ביותר של יעקב אבינו...
- וכמ"ש בתניא (אגרת הקודש אות יא) כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו.... (ולא בשביל הפינוקים וכדומה)
- וכ"כ הרמח"ל (מסילת ישרים פ"א) שאדם נברא לקיים מצוות ולעמוד בנסיון....
- נמצא שהאושר והשמחה של יהודי הוא שהוא דייקא במצב מלחמה כיון שזה לא חכמה לחיות כל החיים על מגש של זהב... שמה שבאמת מחשל אותנו ומקרב אותנו לה' הם הנסיונות והאתגרים שיש לנו שנסיונות הם מלשון נס כנס דחנוכה שמכל המלחמה והנסיונות של חנוכה זה נהפך לנס אחד גדול ונותן לנו עוצמה וכח וגבורה אמונה ובטחון תקווה רק בה' והגם שהנסיונות שה' נותן לנו מטרתם הם כדי שנזכור את ה' ונתפלל אליו ונתקשר אליו בעבותות אהבה עצומה לאין שיעור
- ועתה
נכתוב כמה סיפורים על התמודדות בנסיונות: א. החסיד
הישיש, רבי ישראל הארטין, חי בפולין לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. הוא סיפר
שבהיותו צעיר לימים, ראה יום אחד ברחוב ורשה יהודי זקן בא בימים, שנשא על כתפיו
זגוגית של חלון גדולה וכבדה מאד. ניגש אליו ר' ישראל, ורצה
לסייע לו כמצוות "עזוב תעזוב עמו". הזקן הודה לו, אך הבהיר שאינו זקוק
לעזרה. "שמע נא
בחור", הוא אמר, "כבר יותר מתשעים שנות חיים עברו עלי, ברוך ה', ועדיין
כוחי במותני. ואם תשאל מנין לי כוחות אלו, אספר לך דברים כהווייתם: פעם עשיתי
איזושהי טובה לצדיק רבי בונים מפשיסחא זצ"ל. שאלני הרבי באיזו ברכה הנני חפץ.
בקשתי ממנו לברכני, שאזכה להשיא כל צאצאיי בהרחבה, ושתהא הפרוטה מצויה בכיסי תדיר. "אמר לי הרבי בזו הלשון: 'אברכך, אז דאס
זארגן זאלסטו קיינמאל נישט האבן, וויל דער ואס זארגט געבט נישט דער אייבישטער, אז
מען בעט איהם געבט ער'. ותרגומו: 'אברכך שלא תדאג לעולמים, כי זה הדואג – אין
הבורא נותן לו ולא כלום, ורק אם מבקשים הימנו אזי הוא נותן'".
סיים היהודי הישיש, ואמר: "הנה עברו עלי רוב שנותי, את צאצאיי
השאתי בהרחבה מרובה, והפרוטה לא חסרה מכיסי אף פעם, והנך רואה שאף כוחותי עדיין
עומדים לי. כל זאת מאחר שאיני דואג כלל, אלא מבקש כל צרכי מהבורא יתברך שמו".
- ב. סיפר
הרב שלמה לורנץ ז"ל: בתקופת השואה הנוראה, שהה
האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים זצ"ל, יחד עם יהודי בשם רבי ליפא
בלוי. לאחר שנים סיפר רבי ליפא, שפעם אחת השיגה רעייתו שני ככרות לחם, ושלחה ככר
אחד לאדמו"ר. הרבי אכל רק חלק מועט מן הלחם, ואת הנותר החזיר, באמרו: "אינני
רוצה להיות דואג דאגת מחר"… כולנו יודעים מה היתה המשמעות
של פרוסת לחם, באותם ימי סבל ורעב בלתי נתפסים. אף על פי כן, לא הסכים הרבי לקבל
את כל כיכר הלחם, והסתפק במועט שדי היה בו להחיות נפשו באותו יום. בשום אופן לא
רצה לדאוג ליום המחרת. הוא ציטט את דברי ה'מגן
אברהם' בשם הזוהר הקדוש: "לא לבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא
אחרינא, ולא לעכב מיומא ליומא אחרא"- אל לו לאדם לבשל מזון מיום ליום אחר,
ולא לעכב מיום אחד ליום אחר. והטעם, כי יש בזה חוסר אמונה.
- ג.
מספרים על המשפיע המפורסם מחב"ד רבי מנדל פוטרפאס זצ"ל , אשר הוגלה על
ידי הרוסים לסיביר, ועבר תלאות נוראות וצרות צרורות.
לאחר שנים שאלוהו מכריו: "איך הצלחת להחזיק מעמד שם?"
והשיב: "עם האמונה! רק בזכות האמונה!"
שוב שאלוהו: "והרי זו גופא השאלה – איך מתחזקים באמונה בכזה
מצב?" סיפר להם רבי מנדל סיפור: סמוך לעיירה בסיביר היו
שני הרים אשר התנשאו לגובה רב. ובין שני ההרים היתה בקעה עמוקה. גוי אחד טיפס על
כל אחד מההרים, ותקע שם מוט ברזל. מתח חבל עבה ממוט למוט, ושאל את חבריו:
"האם אתם רוצים לראות איך אני עובר על החבל מפסגה אחת לשניה?" אמרו לו: "לא, אנחנו לא
רוצים לראות". הם היו בטוחים שהוא יפול ויתרסק. אבל הוא עלה, הלך על החבל מעל
התהום, והגיע לפסגת ההר השני ללא כל תקלה.
"האם אתם רוצים לראות איך אני הולך שוב מעל התהום?" הוא
שאל אותם. ושוב הם אמרו שאינם רוצים לראות. פעם אחת הוא הצליח, אבל לך תדע מה יהיה
בפעם הבאה. על אף שלא רצו לראות, הוא ביצע שוב את התמרון הנועז. לאחר מכן, שאל הגוי את כל
הנוכחים: "האם אתם מאמינים, שאני יכול ללכת פעם שלישית על החבל הזה?" לא צריך להאמין", הם אמרו, "אנחנו
כבר ראינו, ואנחנו יודעים שאתה יכול!" "טוב
ויפה. בואו נמשיך הלאה- האם אתם מאמינים שאני יכול ללכת עם עגלה על החבל?" אמרו לו: "מי שיכול ללכת
על החבל, יכול ללכת גם עם עגלה". "אתם
מאמינים, איפוא, שאני יכול לעבור עם עגלה. אם כן, מישהו מכם מוכן לשבת בתוך העגלה,
בעת שאעביר אותה על החבל?" הוא לא מצא שום מתנדב. אף אחד
לא הסכים. רק ילדה אחת התיישבה בעגלה, והוא צעד איתה על גבי החבל.
- לאחר
שירד והוריד אותה בשלום, נגשו אליה הנוכחים ושאלו: "האם לא פחדת לשבת בתוך
העגלה?" "בכלל לא
פחדתי", היא אמרה, "הרי זה אבא שלי".
אמר ר' מנדל: "למדתי מכאן מוסר השכל. כשאני יודע שאבא הוא
שמנהיג אותי ומחזיק אותי, אינני פוחד משום דבר!"
עוד הוסיף ר' מנדל וסיפר, שלאחר מעשה ניגש בעצמו לגוי ושאל אותו:
"איך אתה מצליח לעשות מעשה שכזה?" וענה לו: "כשאני מתחיל ללכת – העולם אינו קיים עבורי! מרגע
שאני עושה את הפסיעה הראשונה, אינני חושב על שום דבר אחר. אני מתרכז רק בפסיעה
הזאת. אחר כך, כשאני צריך לעשות את הפסיעה השניה, אני מתעמק שוב רק בפסיעה הזאת.
ככה אני מצליח לעבור בלי ליפול לתהום. אם לשניה אחת אסיח את דעתי ואחשוב על
עניינים אחרים, מיד אפול ואתרסק". אמר ר' מנדל: "כשמתעמקים
בנקודה – לא נופלים. כאשר נתעמק בידיעה שה' אחד ושמו אחד, והוא מוביל אותנו, לא
ניפול לעולם!"…
- וזהו מה שאמר איוב "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" דאחר שה' נתן לו הכל (אשה, ילדים , עשירות) אזי ה' לקח שהכל שלו והכל זה מתנות ועתה זהו רק נסיונות ותפקידי להתגבר עליהם ושלא יהיה לי בזיונות מהם כמו שאנו אומרים בברכות השחר "ואל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון" והיינו שהנסיונות לא יביאו אותנו לבזיונות ח"ו... ולכך יחי שם ה' מבורך שזה החיים והוא לא חייב לנו כלום דהכל מתנות...
הגליון יו"ל לזכות הבה"ח נצח ישראל בן הדס להודות ולהלל לה' על כל חסדיו שעשה עמי ולכל הישועות
- ונסיים בסיום הפרשה וסיום החומש "חזק חזק ונתחזק" שמרמז לנו שהגם שאנחנו מגיעים לסוף המדריגה ואולי יש ח"ו מקום להתייאש אפ"ה אין לנו כלל מקום להתייאש ע"ד שאמר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זצוק"ל על הגמ' בב"מ (כא:) "יאוש שלא מדעת" שאדם שח"ו מתייאש זה לא מגיע מדעת אלא מטפשות ובלי דעת... אלא צריכים אנו להתחזק באמונה בה' תפילה ותקווה ושמחה בה' כמ"ש "שמחו בה' וגילו צדיקים" אכי"ר
- לתרומות ולקבל במייל: הרב שלמה דייטש
- [email protected]
- בנק לאומי-10 סניף-904 מס' חשבון-10947843
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
