"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה,יז-יט). בחסידות (ביהודי הקדוש) מובא ש'עמלק' בגימטריה זה 'רם', כרמז ששורש עמלק זהו מידת הגאוה, שכך ע"י מלחמה במידת הגאוה זהו מלחמה בעמלק. בפשטות עמלק מתגלה במידת הגאוה כמו שמוכח מהמן העמלקי שהיה בעל גאוה גדולה ביותר, ובפרט בא להשמיד את כל היהודים בעקבות גאוותו, על שמרדכי לא השתחווה לו שזהו גילוי על מעשה עמלק, שבא להילחם בישראל במדבר משורש מידת הגאווה; שהנ"ך מגלה על התורה, ובפרט במגילה, שלמדו על קריאתה כחלק מכתיבת מחיית עמלק (שנאמר על מחיית עמלק: "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" [שמות יז,יד], ובפס' הזה דרשו): '(שמות יז, יד) "כתב זאת זכרון בספר", "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" מה שכתוב במגלה' (מגילה ז,א). אולי לכן במלחמת עמלק משה הרים את ידיו, שזה כדי שבנ"י ישאו עיניהם לה': '"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו' (שמות יז יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין' (משנה; ר"ה ג,ח). אולם מדוע דווקא בהרמת ידיו ולא ברמז אחר לכוון ליבם לקב"ה (כגון שמשה יחזיק נשק עם מטה האלקים וכיוצ"ב)? בפשטות בהרמת ידיים זהו הרמז הכי חזק לסימון שמבקשים עזרת שמים; אולם אולי גם נעשה דווקא כך כרמז לשבירת כח עמלק, שזה ע"י שבירת מידת הגאוה - 'רם', ולכן כנגד זה סימן בצורה של הרמת ידיו, כעין גילוי 'רם' בידיו לה', היפך מ'רם' גאוה של עמלק. יהושע נבחר להילחם בעמלק; והנה יהושע היה משרתו של משה ומשמשו באהל התורה, כמו שנאמר: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג,יא), ונאמר שעמלק בא להילחם ברפידים ומשה אמר ליהושע לצאת להילחם בעמלק: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי" (שמות י,ח-ט), ונאמר שרפידים רומז שעמלק בא על שביטלו תורה: 'אחרים אומרים: אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם' וכו' (מכילתא בפס'). אולי לכן יהושע הוא שנבחר להילחם בעמלק שבא על ביטול תורה, שיהושע קשור במיוחד ללימוד תורה, וזה נעשה עם מידת הענוה שהיה מבטל עצמו כלפי משה בהקשר לתורה, שהיה נערו משמשו באהל התורה; כך שהיה בו גילוי של ענוה ולכן היה ראוי להילחם בעמלק שמקור כוחו במידת הגאוה (אולי כרמז שבפס' שיהושע נערו נאמר שה' דיבר עם משה פנים אל פנים, ובדומה נאמר: "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (במדבר יב,ח), ושם נאמר קודם על מעלת משה: "והאיש משה ענו [עניו] מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (שם,ג), כרמז שזה קשור בזה, כך בפס' על משה שבו נאמר שיהושע משרתו, כעין רמז שזה מגלה על ענוה של משה ושיהושע למד ממנו ודבק במידת ענוה). עמלק הוא היפך מישראל, שניהם באים להשמיד אחד את השני כי הם הפכים גמורים שמתגלה זה בביטול זה; והנה על מידותיהם של ישראל נאמר: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א). כך שעמלק הוא ההיפך מזה, שלא ריחם על ישראל ולא עשה עמם חסד; לא ריחם עליהם בהיותם עייפים ויגעים במדבר, ובמקום לגמול עמם חסד עשה ההיפך, בא להילחם ולפגוע בהם ("ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע"), וכל זה משורש הגאוה שבו שמביא לזה, שזהו היפך מענוה שמביא לביישנות שמתגלה בישראל. (ואף כרמז שעל ביישנים נאמר: "בעבור תהיה יראתו על פניכם", כעין היפך מהנאמר בעמלק: "ולא ירא אלקים"). אולי גם עמלק לא בא להילחם ישירות בישראל, אלא זינב בהם, שזה דבר בזוי לפגוע בחלשים שנשארים מאחור; ובכ"ז עמלק לא התבייש לפגוע בהם, שמרוב גאוותו לא חש שום ניצוץ של בושה. אולי לכן מצוות מחיית עמלק היא בזמן של: "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", שכאשר נמצאים בארץ בנחלה שלמה, שאין אויב שמצר, אז זו מעלה גדולה לישראל, שמתגלה בנו 'רם', אבל זה מכוון לכבוד וגילוי שם ה', היפך מגילוי של עמלק 'רם' לכבוד עצמו, ולכן אז זהו שבירת כח עמלק, ולכן אז יוצאים למחותו. אולי רמז ששמואל אמר לשאול על שלא מחה את עמלק שהיה עליו להכריח את ישראל בהיותו מלך ולכן לא להתנהג בראיה של קטנות: "אם קטן אתה בעינך" - אף אם בעיני עצמך נחשב אתה לקטן, מכל מקום הלא אתה הראש המולך על כל שבטי ישראל, ולא זו בלבד שהם המליכו אותך אלא שגם ה' משחך למלך. ואם כן ידך תקיפה עליהם, ומדוע אם כן לא מחית בידם" (מצודות; ש"א טו,יז), שמעבר לפשט אולי גם רמז שמחיית עמלק צריכה להעשות מתוך גדלות לשם ה', כהיפך מעמלק, ולכן כך היה צריך לנהוג, ולא כמו שנהג שלכן לא ביצע כראוי את מחיית עמלק בשל כך (אולי גם לכן מצוות מחיית עמלק נעשית לאחר העמדת מלך: 'תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר (שמות יז, טז) "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק", הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך שנאמר (דברי הימים א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך"' וכו' (סנהדרין כ,ב), שקודם צריך להתגלות מעלה של מלך שיש לו מעמד 'רם' על שאר בנ"י [שמתנהג בכבוד חזק, שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול], ומייצג את כסא ה', שמעמד ה'רם' זה לכבוד ה', (שכך נלמד בפס' בשמות שהכס הוא כסא המלך, וזה ע"פ הנאמר בדה"י שהמלך יושב על כסא ה'), ולכן אז יוצאים להילחם בעמלק). אולי ע"ד הרמז: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", כעין רמז ש"תמחה את זכר עמלק" בגלל שיש בו ("מתחת", תחת = בגלל, כמו "תחת אשר עניתה" [דברים כא,יד]) גילוי של גאוה כעין שמרגיש שהוא "השמים" בגובה. אולי לכן עמלק הוא שמופיע כמחריב ירושלים, כסא ה' - 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק". וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה" (שם יז יד). כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, "תמחה". כשפשט ידו בכסא, "מחה אמחה". אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמ' ג יז). לפיכך "מחה אמחה". ונאמר, "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'" (שמ' יז טז)' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). כיון שבעמלק מתגלה מידת הגאוה, וה' אמר שלא יכול לדור עם הגאוה בעולם: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א); לכן בעמלק מתגלה הסתלקות שכינת ה' מהעולם. נראה שעמלק קשור לגאוה, ובכך קשור להזק לישראל, שזהו העונש על שלא קירבו את תמנע: 'תמנע בת מלכים הואי, דכתיב (בראשית לו, כט) "אלוף לוטן אלוף תמנע", וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי; באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה' (סנהדרין צט,ב). ממילא היה בה מעלה גדולה, שהיתה ממשפחה של מלוכה ובכ"ז ויתרה רק כדי לידבק בשכינה. לכן העונש על שלא גיירוה מתגלה בגילוי של עמלק שקשור לגאוה, שזהו היפך מהענוה שהיתה בתמנע שויתרה על מעלתה כדי לידבק בזרע האבות, שלכן העונש על כך מתגלה בהיפוכו (כמו שלא גיירוה אע"פ שהיא רצתה, כך שזה ההיפך ממנה), שזהו בגאוה וברדיפה נגד זרע האבות, כמתגלה בעמלק. נראה שמידת הגאווה בעמלק ושנאתו לישראל (שבאים יחד) הושרשו בו בשל יחוסו, שהרי סבו עשו נולד כבכור יצחק אבל יעקב 'גנב' ממנו את הבכורה והברכות, שזה מביא לשנאה נגד יעקב. ואביו אליפז היה "בכור עשו" (בראשית לו,טו), לכן הרגיש שהוא קשור לחשיבות עשו (שבבכור יש גילוי חשיבות האב) בגילוי הבכורה שנלקחה מעשו, ולכן דורש נקמה. ובפרט שגם אמו היתה ממשפחת מלוכה ונעשה מחוסרת חשיבות, שבמקום מלכה או נסיכה נעשתה לפלגש, כעין שפחה (כמו שאמרה 'מוטב תהא שפחה לאומה זו'), כדי לידבק בזרע האבות, ולכן עמלק התקומם נגד זה, ורצה לדרוש את כבודו האבוד, שנאבד בשל האבות. לכן נעשה שונא לישראל וזה מגילוי של גאוה.