"וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" וגו' (במדבר יג,א-ג). סיפור המרגלים שמופיע כאן (במדבר יג,א-לג) מובא בצורה שונה מאוד בספר דברים (א,כב-כח), וכבר עמדו על כך מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא', "שלח לך" אות א) ומרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('בארץ לא זרועה', "שלח", 'האדם אחראי למעשיו'). כל אחד עמד ע"פ גילויו, מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א הסביר בצורה צבאית, שנשלחו לשני עניינים - עניין אחד (כאן) זה כדי לדעת האם כדאי להיכנס לארץ, ועניין שני (בדברים) זה כיצד להיכנס לארץ, מאיזה דרך וכדו'; ולכן השוני הוא בשל שכל מקום נאמר ע"פ הקשרו. ומרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א הסביר מהצד החינוכי, שכאן המעשה עצמו ולכן מסופר כמות שהוא, ואילו בדברים זה נאמר לעם העומד להיכנס לארץ ולכן זה נאמר בצורה חינוכית שהיו צריכים לרצות את הארץ על אף דברי המרגלים, ראה בספרים את הסברם בהרחבה. נראה שזה היה חשוב להאמר בהדגשה בתורה כיון שיש בזה דברים חשובים. בעקבות הסברו של מרן הגרש"ג זצ"ל אפשר להסיק שיש כאן לימוד גדול כמה חמור להתייחס לא"י כדבר רגיל; בנ"י רצו לשלוח מרגלים לתור את הארץ האם כדאי להיכנס אליה, שזה דבר טבעי ורגיל אצל האנשים. באה התורה ומדגישה כמה הדבר הזה חמור, עד שאפילו גדולי ישראל נפלו בזה, שלא היה כלל צריך להעלות על הדעת להסתפק על מעלתה של א"י, אלא יש לרצות לבא לא"י בכל ליבנו ובכל מהודנו ולא לפקפק ולחשוב כלל מחשבות דעת רגילות, אלא זהו דבר עליון וחשוב, ולכן עצם המקום לספק ולו הקל ביותר יכול לגרום ליצה"ר להתחזק משורש רע זה. שכגודל הקדושה כך גם גודל ההתנגדות של היצר נגדו. זה במיוחד כאן כיון שא"י יש בה מראה חולין, ולכן קל ליצה"ר למשוך ולטעון שזה חולין ובהמשך לכך למצוא תירוצים וסיבות להתרחק ממנה. לכן זה מתגלה בריגול שמשה שלחם לראות את הארץ מה היא, וכן מרגלים הביאו מפירות הארץ, כעין רמז שמראה החולין שבה יכול להטעות, ולכן אפילו גדולי ישראל נפלו בזה (ראה ב'בשערי הארץ', 'מה היה באמת חטא המרגלים?' ו"וראיתם את הארץ מה הוא", למרן הגרח"ד זצ"ל). מצד שני יכול אדם לבא ולומר שאם זה כ"ך חמור עד שאין לאדם לפעול בזה כדבר טבעי רגיל, אז גם שלא נלך לצבא ולא נלחם אלא שה' יעשה זאת, בשל מעלת הקדושה הגדולה שה' יפעל בזה. לכן באה התורה ומדגישה בספר דברים שזה מוטל עלינו, שה'  לא נלחם לבדו בשבילנו, אלא עלינו לרגל ולדעת את האויב ובהמשך לכך גם לצאת למלחמה ע"פ זה, שבזה יש לפעול בכל הדרכים הנצרכים ע"פ הטבע, ועל גבי זה ה' יתן לנו כח לנצח. וגם אם רואים דברים שיכולים להטיל פחד, אין לבא ולהתייחס לזה אלא להתחזק ולא לירא (שזהו שלכן לא נאמר בדברים מה אמרו המרגלים, שכיון שנשלחו לרגל כיצד להיכנס לארץ, זה לא בתפקידם לומר שלא להכנס, ולכן התורה התעלמה ממה שאמרו, כמו שמסביר מרן הגרש"ג זצוק"ל. וממילא בזה רמז שלא להתייחס ולירא מגילויי מורא, מדברי אנשים או מהמציאות; ובכלל משה אמר שלא לפחד [דברים א,כט-ל] וגם כאן אצלנו נאמר לישראל ע"י יהושע וכלב שלא לירא מהאויב [במדבר יג,ל. יד,ז-ט]); והם נענשו בחומרה על שפחדו ולא רצו להיכנס, ומזה יכולים להבין שמי שנלחם ומתחזק מלפחד יקבל שכר מרובה. כמו שפסק הרמב"ם: 'ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", והרי מפורש בקבלה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם". וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך" וגו' "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך"' (רמב"ם; הל' מלכים ומלחמות ז,טו). וזה במיוחד חל במלחמה שהסכנה גדולה ולכן רבים נשברים מהפחד. ע"פ הסברו של מרן הגרח"ד זצ"ל יש הדגשה חשובה מאוד, שלא כבדר"כ כרגיל שיש לסמוך על הגדולים, בענייני א"י יש להיזהר כפליים, כיון שיצה"ר מצליח להפיל אפילו גדולים, כמו שהמרגלים היו גדולי ישראל. אמנם תמיד האדם אחראי למעשיו, אבל בדר"כ הסיכוי שהגדולים יטעו הוא נמוך עד מאוד, אולם בענייני א"י שיש בזה עמקות גדולה, שמבחוץ נראה כחול, בזה מצליח היצר להטעות אף את הגדולים, ולכן היה חשוב מאוד לתורה להביא פעמיים כדי להדגיש (אצלנו) שמדובר בגדולי הגדולים, ומצד שני בספר דברים להדגיש שעל האדם להיות אחראי למעשיו ולא לטעות בקשר לא"י, ובפרט בזהירות שיכולים ליפול אחר גדולים שלא ביררו מספיק לעומק את ענייני א"י, ולכן הניסיון בזה גדול הרבה יותר כיון שמעורבים בזה ת"ח גדולים ומפורסמים (כמו שבמרגלים נאמרו בשמם, להדגיש שגדולתם היתה ידוע בפי כל).