'אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות'. חז"ל קישרו בין עשרת המכות לעשרת הדברות, שבכל מכה היה גילוי כנגד דברה בעשרת הדברות: 'נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים: "אנכי" כנגד מכת דם, "ויהפך לדם יאוריהם" (תהלים ע"ח מ"ה), אל תאמר כפרעה "לי יארי ואני עשיתני” (יחזקאל כ"ט ג'), אל תאמר שאני בראתי עצמי. "לא יהיה לך" כנגד [מכת] צפרדעים, (עלו) [שעלו] בתנורים (חומם) [בחומם], אמר הקב"ה: הצפרדעים חלקו לי כבוד ואין אתם חולקים לי כבוד?!. "לא תשא" כנגד מכת כינים, שהשביעם הקדוש ברוך הוא ועלו. "זכור" כנגד מכת ערוב, אמר הקב"ה: לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחד. "כבד" כנגד מכת דבר, דכתב "למען יאריכון ימיך" (שמות כ' י"ב). "לא תרצח" כנגד מכת שחין, אמר הקדוש ברוך הוא: אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו. "לא תנאף" כנגד מכת ברד, "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שם ט' כ"ד), וכתב "היחתה איש אש בחיקו" וגו' "כן הבא על אשת איש" וגו' (משלי ו' כ"ז עד כ"ט). "לא תגנוב" כנגד מכת ארבה, כתב "בעד החלונות יבואו כגנב" (יואל ב' ט'). "לא תענה" כנגד מכת חושך, אמר הקדוש ברוך הוא: אם אין עדותך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה. "לא תחמד" כנגד מכת בכורות, שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים' (פסיקתא רבתי, כא). בפשטות זה משום שמכות מצרים היו כדי לצאת ממצרים ולקבל את התורה, שזהו הלשון הרביעית בלשונות הגאולה "ולקחתי" (שמות ו,ז), לכן זה מתגלה כנגד זה. אולי אפשר להוסיף, שבמצרים בנ"י היו שקועים במ"ט שערי טומאה בתוך מצרים הטמאים שלא האמינו בה', ולכן ה' פעל במכות מצרים שילמדו את יסודות האמונה – שיש ה' ושהוא משגיח בעולמו ושהוא כל יכול (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, ב'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"ך עד"ש באח"ב'), שזהו עליה בגילוי שם ה'; לעומת זאת במתן תורה ה' הוריד את התורה לעולם, שזה ירידה מלמעלה למטה, משמים קדושים לארץ גשמית, שזהו כעין ירידה, שזה כעין ההיפך מהמתגלה במצרים, לכן אולי יש גילוי של עשרת הדברות בהיפוך מסדר המכות במצרים. מכת דם כנגד "לא תחמד" כעין שדמו רותח בו מרצונו לקחת, שרותח מחמידת הדבר (וזה כולל גם חמידת אשתו, שדמו רותח כאש כמו שמובא בפסיקתא רבתי); וכן הדם בא ממי היאור שהיה אלוהי מצרים, שממילא כעין כל מה שיש להם ראו משוייך לעבודת האלוה שלהם, ולכן זה כולל כל מה שיש לרעך (בפרט שהיאור היה מקור חייהם, ממילא כל מה שיש להם זה כעין בזכות היאור, כך שכולל כל מה שיש לו). מכת צפרדע כנגד "לא תענה ברעך עד שקר", שהצפרדעים היו עושים קול רעש גדול ('שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן' [שמו"ר י,ו]), כעין עדות שנתנת בקול, והיא מזיקה – שזהו עדות שקר (וזה יכול לפגוע בכל דבר שמעיד נגד חברו, כמו שהצפרדעים באו ונכנסו בכל דבר במצרים). מכת כינים כנגד "לא תגנב", שהכינים קטנים כעין חול, וכן הגיעו מהעפר שאהרן הכה (שמות ח,יג), ובחול מחביאים דברים (וכן מחביאים בקירות הבתים שהם לבנים מעפר [או שסתם מוסתר בבית, שמוסתר ע”י הקירות שמלבנים]), שזהו כרמז לגניבה שהגנב מחביא כדי שלא יתפס אצלו, וכן העפר החביא את המצרי שמשה הרג, שלכן אהרן הכה את העפר ולא משה (שמו”ר י,ז), וכך הגניבה כאן זהו גניבת אדם. מכת ערוב כנגד "לא תנאף", שערוב זהו חיות שונות, וכמו שהן לא מתערבבות זה בזה (שכל זן לא מתערבב בזן אחר) כך גם נצטווינו שלא לנאוף באשת אחר (ומי ששקוע בניאוף נעשה כחיה, שיצרו מושכו בכח, עד כדי פגיעה באחר כחיות רעות). מכת דבר כנגד "לא תרצח", שבדבר החיות מתו. מכת שחין כנגד "כבד את אביך ואת אמך", שהשחין היה עונש 'מפני ששמו את ישראל לחום להם חמין ולצנן להם את הצונן לפיכך לקו בשחין כדי שלא יוכלו ליגע בגופן' (שמו"ר יא,ה), כך שזה דגש על גופם, שזהו רמז להורים שמהם הגוף (נידה לא,א), ומההורים יש שני חלקים, מהאב ומהאם (שם), שכך זה כנגד הלחמם ולקרר ששיעבדום המצרים; וכן נאמר על השחין: 'דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ' (בכורות מא,א), שיש בו שני חלקים, שזהו כנגד אב ואם. כמו"כ יחד עם השחין באה צרעת (שמו”ר יא,ו) והמצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב), שזהו כנגד שבכיבוד הורים נאמר "למען יארכון ימיך" וגו'. מכת ברד כנגד שבת, שהברד בצבע לבן כעין רמז לאור הקדושה שמתגלה בעולם בשבת; ובברד היה גם אש ששרפה "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט,כד), כנגד שמכל מלאכות השבת נאמרה במיוחד מלאכת אש: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה,ג); ובפרט שלמדו על שבת: 'א"ר יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב: אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת' וכו' (שבת קיט,ב). מכת ארבה כנגד "לא תשא", שארבה באים רבים ביחד, כרמז ששם שמים נקרא על פינו פעמים רבות בתפילה ובלימוד, ולכן מזהיר שיש להזהר בשם ה' שלא להתרגל להוציאו בקלות; וארבה מעופף (ויש רעש מהכנפיים שלהם כשהם עפים, כעין רמז להשמעת קול) כעין רמז למלאכים שאומרים שירה בקדושה, שרק כך יש להזכיר את שם ה'. מכת חושך כנגד "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שהע"ז היא ההיפך מאור ה' שמאיר בעולם, ולכן זה מתגלה בחושך. מכת בכורות כנגד "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", שיציאת מצרים היתה במכת בכורות שאז המצרים גירשו את ישראל, ואז התגלה שם ה', שירד בעצמו להכות את מצרים, שאז התגלה בכל העולם שה' אלוקינו, ובנ”י עשו אז את הפסח כגילוי שה' אלוקינו; וכן בכורות מצרים הוכו כנגד שישראל הם בכורות ה', ולכן עלינו לעבוד את ה', לגלות שמו בעולם (שזהו מעלתם של ישראל שלכן אנו נקראים בכורות ה' בשל מהותנו): "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות ד,כב-כג).