בס''ד                 פרשת ויקהל: האם מותר לנקות מפת ניילון בשבת

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (לה, ב) על איסור השבת: ''שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת''. במכילתא למדים מהמילה 'לכם', שדווקא לצורככם אסור לעשות מלאכה, אך לצורך גבוה, דהיינו לצורך הקרבת הקורבנות, השבת נדחית. אם כן מדוע בניית המשכן לא דוחה, והרי היא צורך גבוה? יישב התורה תמימה, שדווקא הקורבנות שקבועים בזמנם והמבטלם עובר על מצוות עשה, דוחים, אך לא בניין המקדש שלא נקבע לו זמן קבוע:

''יהיה לכם קודש - לכם קודש ולמקום חול: רוצה לומר לעניין הקרבת קרבנות, שהן צורך גבוה מותרים להיעשות בשבת. ודרשה זו היא מעין הדרשה שבסמוך בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר באברים ופדרים... ולכאורה קשה לפי דרשה זו למה באמת לא תדחה בנין בית המקדש את השבת, כיון דגם הוא צורך גבוה, וצריך לומר דשאני קרבנות דקבוע להם זמן, ובביטולם מבטלין מצוות עשה, מה שאין כן בנין בית המקדש דלא קביע לה זמן ויום מוגבל.''

בעקבות התורה הכותבת על שמירת השבת, נעסוק השבוע בדיני סוחט ומלבן. ראשית נראה את מחלוקת הפוסקים, האם מותר לנער אבק או מים מהבגד, האם יש משמעות לצבע הבגד, ומה הדין במפת ניילון. בהמשך נראה, האם מותר לגרד לכלוך מבגד בשבת, מחלוקת הנוגעת לענייני מלבן, אך יש בה גם היבטים הנוגעים לדיני טוחן.

ניעור בגד בשבת

הגמרא במסכת שבת (קמו ע''ב) כותבת בשם רב הונא, שהמנער בגד בשבת חייב חטאת, אולם יש לכך מספר תנאים. הראשון, מדובר דווקא בבגד חדש. השני, מדובר דווקא בבגדים שחורים. השלישי, שהוא מקפיד על לכלוכו. משום כך, דחה רב יהודה את גערת עולא על המנפצים בגדיהם בפומפדיתא, שכן הם לא הקפידו על הלכלוך. נחלקו הראשונים, במה מדובר:

א. רש''י (ד''ה המנער) והאור זרוע (ב, פא) פירשו, שכוונת הגמרא לומר שהמנער בגד מהאבק או מהעפר שעליו, חייב משום מלבן, שכן הוא מנקה את הבגד (וקל וחומר שהמנער את הבגד מהמים שנספגו בו). עם זאת כתב האור זרוע, שהמנקה בגד מנוצות שנשרו עליו אינו חייב משום מלבן, שכן נוצות הן לכלוך חיצוני לבגד, ואין זה נחשב כליבונו.

ב. התוספות (ד''ה המנער) והרא''ש (כב, י) חלקו וסברו, שאין איסור מלבן בניקוי בגד מעפר שעליו, וכאשר הגמרא כותבת שהמנער בגד חייב חטאת, כוונתה שהוא מנערו מהמים שנספגו בו, שאז יש בכך ממש ניקוי הבגד. עוד הביאו לראייה, שבהמשך, הגמרא מביאה סיפור על רב יוסף, שאמר לאביי שאין מניעה להסיר את הבגד מהטל שעליו, שכן הוא לא מקפיד אם יהיה בבגד מים (וכפי שראינו לעיל שאחד התנאים הוא הקפדה), ומשמע שכאשר הגמרא כותבת שהמנער טלית חייב חטאת, כוונתה למקרה זה. ובלשונם:

''אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת. רש"י פירש מן העפר. ורבינו חננאל ז"ל פירש מן הטל שעליו, דהיינו כיבוס. וכן משמע דומיא דכומתא דרב יוסף. אבל במנער מן העפר, לא משמע כלל דשייך ביה לבון. ולא אמרן אלא בחדתי (= בחדש) אבל בעתיקי לית לן בה. וחדתי נמי לא אמרן אלא באוכמי ( =שחור) אבל חוורי וסומקי לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו, פירש רש"י שאין רוצה ללובשן בלא ניעור.''

ג. הרמב''ם (שבת י, יח) צעד בכיוון שונה וכתב, שכלל לא מדובר במלאכת מלבן, אלא במלאכת מכה בפטיש. בשעת עשיית הבגד נתלות בו חתיכות צמר, והמנערם בשבת חייב חטאת משום מכה בפטיש, שכן זו היא גמר המלאכה של הבגד. ערוך השולחן (שב, ב) הסביר, שלשיטתו מובן מדוע חייבים רק בבגד שחור, שכן רק על רקע זה נראה הצמר הלבן היטב[1].

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה, כאשר הדיון נוגע לשלוש נקודות, מים או עפר, האם דווקא שחור, ומהו בגד חדש:

א. מים או עפר: להלכה השולחן ערוך (שב, א) פסק כדעת הרא''ש שיש איסור לנער רק בגד שנספג במים, ולא בעפר ואבק. הרמ''א (שם) חלק ופסק שטוב לחוש למחמירים, וכך פסק גם הרב עובדיה (חזון עובדיה ו, עמ' צד), שכתב מחמת כך שטוב לנער את הבגד בשינוי כשיש עליו אבק וכדומה. האליה רבה (שב, ג) והמשנה ברורה (שם, ו) בגישה שלישית סברו שמעיקר הדין אין לנקות אבק וכדעת רש''י, הואיל ומדובר במחלוקת הראשונים בדין דאורייתא (וספק דאורייתא לחומרא), אך על ידי גוי ניתן להקל. ובלשונם:

''רמ''א: יש אומרים דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו, וטוב לחוש לדבריו: משנה ברורה: עיין באליה רבה שכתב דמדינא יש איסור בזה, כי הרבה ראשונים סוברין כשיטת רש"י עיין שם. ומכל מקום נראה דיש לסמוך על דעה ראשונה להקל על ידי אינו יהודי, ובפרט דאיכא לפעמים משום כבוד הבריות בזה. וטוב ליזהר כשבא שחרית בשבת לבית המדרש להניח כובעו ובגדיו במקום שימור, כדי שלא יפלו לארץ ויעלו אבק עליהם ויבא לחילול שבת.''

ב. שחור: כאמור, דין זה נכון רק כאשר מדובר בבגד שחור, וכן פסק המגן אברהם (שם, ג). הביאור הלכה (ד''ה עליה) חלק וטען, שכאשר הגמרא כתבה בגד שחור, כוונתה לומר שבסתמא על צבע זה מקפידים, אך במקרה בו אדם מקפיד על שאר צבעים שהתלכלכו, גם אותם אסור לנער. לשיטתו יוצא, שכאשר הגמרא מציינת שיש להקפיד על הלכלוך למרות שהיא דנה בבגד שחור, אין כוונתה שצריך 'להתכוון' להקפיד, שהרי בסתמא מקפידים, אלא להורות שאם 'מתכוונים' לא להקפיד על הלכלוך, פטורים.

את דבריו הוכיח מהסיפור שראינו לעיל, שכאשר עולא הגיע לפומפדיתא, נזף ברב יהודה על כך שהם מנערים את גלימותיהם. וקשה, שהרי שהבגד שחור וחדש, יכול היה עולא לראות, אך מניין היה יודע שהם מקפידים על הלכלוך, ומיד הסיק שמחללים שבת ורצה לנזוף בהם? אלא שכאשר מדובר בבגד שחור, אין צורך בכוונה מיוחדת, בסתמא מקפידים על לכלוכו, ולכן הניח עולא שגם במקרה זה הם מקפידים. ממילא בבגד משאר צבעים, המקפיד חייב.

ג. חדש: ביחס לבגד חדש, נקט הבית יוסף (או''ח שב) באופן פשוט, שמדובר בבגד שלא השתמשו בו הרבה פעמים, שעדיין מקפידים על מראהו. לעומת זאת היערת דבש (מובא בביאור הלכה, ד''ה לחוש) טען, שלא בקיאים בהגדרת 'חדש', ולכן למעשה צריך ליזהר בכל הבגדים. הביאור הלכה (שם) ציין ששאר האחרונים חולקים על דבריו, אך סבר שבכל זאת טוב לחוש להם. 

מפת ניילון

הגמרא במסכת זבחים (צד ע''ב) כותבת, שכאשר נפסק שאסור לשרות בגד במים, אין כוונתה לבגד מעור, שכן עור לא בולע את המים הנשפכים עליו, וממילא אין בשרייתו כיבוס. עם זאת, שפשוף אסור, שכן גם עור כאשר משפשפים אותו מתנקה היטב, ויש בכך איסור מלבן. נחלקו האחרונים, מה דין מפת ניילון או מוצץ מגומי:

א. הציץ אליעזר (ה, י) סבר, שדין מפת ניילון שווה לבגד עור, שכן כאשר הגמרא דנה בדין העור, היא לא מתייחסת למה העור משמש, אלא לחומר, וכיוון שחומר הניילון דומה לעור, גם אותו אסור לנקות בכח, ורק שפשוף קל מותר. ב. השמירת שבת כהלכתה (טו, ו) הסכים שעור שווה לניילון, אך הוסיף והחמיר, שרק שרייה של העור והניילון מותרת, וכל שפשוף אסור. ובלשונו:

''מכנסי תינוק עשויים גומי או ניילון שלא תפור בהם שום בד, וגם אינם תפורים בחוט מסיבים טבעיים, וכן מצע עשוי גומי או חומר סינתטי ששמים במיטת תינוק מתחת לסדין, מותר לשרותם במים או להזרים עליהם מים כדי לנקותם, אם אמנם הכוונה היא להשתמש בהם בו ביום, אבל בעודם רטובים לא ישפשף חלקיהם זה בזה, וגם לא ישפשף אותם ביד.''

ג האור לציון (ב, כד) בגישה שונה סבר, שכאשר הגמרא מתייחסת לעור, יש משמעות גם לחפץ שממנו עשוי העור, דהיינו שהוא משמש כבגד. משום כך נקט, שמותר לשפשף בכח לכלוך ממפת ניילון, שכן מפת ניילון, אינה נחשבת בגד, וממילא לא שייך בה כיבוס. עם זאת, במקרה בו הניילון עשוי כחוטים ארוגים, הוא נחשב כבגד, ואז דינו שווה לדין עור (ועיין בדף לפרשת שלח שנה ד').

גירוד לכלוך מבגד

נקודה נוספת הנוגעת לענייני ליבון, וקשורה לדיון הקודם, הוא גירוד לכלוך מבגד:

הגמרא במסכת שבת (קמא ע''א) כותבת בשם רב כהנא, שבמקרה בו יש לאדם טיט על בגדו, הוא יכול לשפשפו מבפנים, דהיינו להכניס את היד לתוך חולצתו ולשפשף בגד בבגד, אך אסור לשפשפו מבחוץ, שכן יש בכך איסור מלבן, וכך פסקו גם השולחן ערוך והרמ''א (שב, ז). הגמרא ממשיכה וכותבת, שכאשר מנקים את הבגד באמצעות גירוד של הציפורן או גם בחוד הסכין לדעת הטור, כיוון שהניקוי נעשה ללא שפשוף של הבגד בעצמו, מותר לגרד גם מבחוץ את הכתם, כיוון שיש בכך ממילא שינוי.

אלא שהקשו האחרונים, שהרי דין זה סותר הלכה שהובאה שני סעיפים קודם, בו נפסק בעקבות הגמרא, שמותר לשפשף חלוק שיצא מהכביסה, כיוון שהכוונה היא לרככו, אך סודר אסור, כיוון שהכוונה היא ללבנו, ואם כן מדוע שטיט יהיה מותר לגרד?! עוד הוסיפו להקשות, שהרי כאמור לדעת הרמ''א, לכתחילה אין לנער בגד אפילו מאבק, ואם כן מדוע התיר לגרד את הלכלוך מהבגד?!

מחלוקת האחרונים

נחלקו האחרונים ביישוב הקושיה:

א. הביאור הלכה (שב, ד''ה דהוי טוחן) יישב, שהחילוק תלוי באיכות הניקוי. כאשר אדם משפשף את סודרו, הבגד מתנקה לגמרי, והוא הדין כאשר אדם מסיר אבק מבגדו, האבק יורד לגמרי מהבגד בניעור (ולכן החמיר הרמ''א). לעומת זאת כאשר מגרדים בגד מלכלוך, לרוב נשאר סימן על הבגד, ולכן כאשר מנקים את הבגד בשינוי (דהיינו מבפנים הבגד), אין בכך איסור. עם זאת לשיטתו, אכן במקרה בו הלכלוך יורד לגמרי בעקבות הגירוד, יש בכך איסור, ובדומה לשפשוף סודר. ובלשונו:

''ולעניות דעתי דין זה לא ברירא כלל, דנהי דמשום טוחן בודאי ליכא, הרי על כל פנים בזה הגירוד הוא מכווין ליפות הבגד, שלא יהיה עליו רושם הלכלוך, ובוודאי לא גרע זה מכסכוסי סודרא המבואר לעיל בסעיף ה' דאסור מפני שמכוין לצחצחו והוי כמלבן, והכא נמי בענייננו. והגמרא שהתיר לגרר בציפורן היינו להעביר הטיט, מה שאין כן בזה, שאין טיט, וכונתו רק לצחצח הבגד וליפותו שלא ישאר עליו שום רושם כלל, הוא דומה ממש לסעיף ה', וכן מוכח בביאור הגר"א.''

ב. הט''ז (שם, ו) וערוך השולחן (שם, טז) חלקו וסברו, שגם כאשר מדובר בגירוד המסיר את הלכלוך כולו, אין בכך איסור, וכן נראה שנקטו רוב האחרונים. בטעם החילוק בין הלכה זו, לבין שפשוף סודר או ניעור אבק, צריך לומר שניעור בגד הוא פעולת כיבוס מובהקת (וכדברי הגמרא לעיל, על המנער בגד ממים או מאבק), ואילו גירוד באמצעות הציפורן, הוא שינוי גמור, ואינו מלאכה כלל.

טיט יבש

א. כאשר הביא הטור (או''ח שב) הלכה זו של גירוד הטיט, הביא גם דעת רבינו פרץ הסובר, שההיתר לגרד לכלוך, קיים רק כאשר הוא לח, אך כאשר הוא יבש, הגירוד אסור בכל עניין, שכן בפירוק החתיכות במהלך ההסרה, עוברים על איסור טוחן, וכן פסקו המשנה ברורה (שם, לו) והשמירת שבת כהלכתה (טו, לא).

ב. הרב עובדיה (הליכות עולם ו, עמ' ) חלק והתיר, כיוון שהבין שהשולחן ערוך פסק שאין לחוש לשיטת רבינו פרץ (שכן הביא את דבריו רק ב'יש אומרים'). לטענתו, מעבר לעובדה שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה באיסור דרבנן (שהרי אין לו עניין בכך שהטיט יתפרך), הטיט כבר היה טחון בעבר, כשהיה אדמה, והלכה היא ש'אין טוחן אחר טוחן'.

שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו^[2]...