'שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום' (שו”ע; או"ח סימן תכט סעיף א). 'כדתניא: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום; ר' שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות. מאי טעמא דתנא קמא? שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני, שנאמר (במדבר ט, ב) "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", וכתיב (במדבר ט, ו) "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם"' וכו' (פסחים ו,א-ב). מצד שני מצאנו שדורשים ביו"ט עצמו: '(ויקרא כג, מד) "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו. ת"ר: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג' (מגילה לב,א). אומר המאירי (בפסחים): 'הא למדת ששואלין בהלכות הפסח שלשים יום קודם לפסח. ושכל השואל בענין זה באותו זמן שואל כענין הוא, ודוחין את השואל שלא כענין מפניו. וזכר לדבר שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, ואע"פ ששאלת הטמאים הביאתהו לכך מ"מ אלמלא שכן לא היה מאריך בדיני פרטיו כל כך עד שיגיע זמן הראוי לכך'. וכן אומר הר"ן (על הרי"ף פסחים ב,ב): 'דתניא: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. כלומר דחשבינן ליה שואל כענין, וקי"ל בעלמא בשני תלמידים ששואלים אחד שואל כענין ואחד שואל שלא כענין שנזקקין לשואל כענין'. וכן מביא הב"י (על טור או"ח סימן תכט): 'תניא: שואלין בהלכות פסח קודם פסח ל' יום, בפ"ק דפסחים (ו:). וא"ת: והא תניא בפ' בני העיר (לב:) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג? וי"ל: דהא דתניא שואלין ודורשין קודם הפסח ל' יום, לאו למימרא דאנו מחוייבים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח, אלא משום דקי"ל בעלמא בשני תלמידים ששואלין א' שואל כענין וא' שלא כענין נזקקין לשואל כענין, אתא לאשמועי' דכל ששואל בהלכות הפסח ל' יום קודם לפסח חשיב שואל כענין. וכן פירש הר"ן'. הסבר זה מובן ע"פ המקור ממנו למדים, שבשלושים יום קודם זה נלמד מכך שמשה ענה לאותם שהיו טמאים שבאו וטענו שאינם יכולים לעשות את הפסח, כך שזה תגובה לכך ששאלוהו ולא שבא מעצמו ולימדם: “ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל. ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" (במדבר ט,ו-ח) [גם כעין מודגש "מה יצוה ה' לכם", שזה תגובה למה שאתם טוענים]. לעומת המקור לכך שמשה תיקן ללמוד ביו"ט עצמו, שמקורו סמוך על מה שנאמר "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג,מד), שמשה הוא שפנה אל בנ"י ללמדם מה שה' ציוהו, כך שזה פניה כדי ללמד גם כשלא פנו אליו. עוד מביא הב”י: 'והא דתניא ששואלין בהלכות פסח בפסח והלכות חג בחג, היינו לדרוש בטעמים שבעבורם נצטוינו במועד ההוא', שבמועד יש עניין ללמוד דווקא מהצד האמוני דרשני, לעומת שלושים יום קודם לחג שזה הלכות. אולי זה נרמז בכך שהלימוד לשלושים יום קודם החג נלמד מהנאמר כתשובה הלכתית כיצד ינהגו אותם שהיו בטומאה, ואילו בלימוד בחג עצמו נאמר "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל", כעין רמז שהסביר להם את המועדים כיצד הם מגלים את גילוי ה' דרכם, שהם "מועדי ה'”. אמנם הב"ח למד שהכוונה בשתי הברייתות לאותו דבר: 'ולפע"ד נראה עיקר דהא דתנן מצותן שיהו קורין אותן כ"א וא' בזמנו, לאו למימרא שיהו דורשין במועד עצמו. אלא ה"ק: דאע"ג דכבר למד הרבה פעמים כל התורה והמצות מ"מ כשיגיע המועד חייב לשאול ולדרוש בהלכות כל מועד ומועד בזמנו, להודיע חוקי האלקים ואת תורותיו. ופשיטא דצריך לדרוש שבת א' או ב' קודם המועד, אלא דבפסח בעינן ל' יום כדנפקא לן מקרא. ומ"ש בברייתא ה' פסח בפסח רצונו לומר סמוך לפסח, וכן הלכות חג בחג וכו' סמוך לחג, וסמוך לעצרת שואלין ודורשין בהלכותיהן. (ב"ח על הטור שם). ערוך השולחן הביא חילוק ע"פ הנאמר במפורש ביר' ('שואלין בהלכות פסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג. בבית וועד שואלין קודם לשלשים יום' וכו'): 'והאמת דבירושלמי פרק קמא דפסחים (סוף הלכה א) איתא: דזהו בבית הוועד, כלומר: בבית המדרש, במקום אסיפת החכמים – הוי שלושים יום. וכל יחיד לעצמו – רק בפסח' (ערוך השולחן; סימן תכט סעיף ו). וזה מובן, כיון שבפס' של שלושים יום קודם מובא: “ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא", כך שהם היו כמה אנשים (ולא למדו כל יחיד לעצמו), וכן שאלו את משה ואהרן כך שמשמע שזה היה בבית המדרש (שלא שאלו שאלו פרטית את משה לבדו). וראה בביאור הלכה שמרחיב ודן בדעות ובגרסאות. אולי אפשר ע"פ הנאמר בספרי: 'דבר אחר: מלמד ששמע פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל, חזר ושנאה להם בשעת מעשה. ד"א: אמר להם הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, מכאן אמרו: משה תקן להם לישראל להיות שואלים ודורשים בענין' (ספרי; "בהעלותך" פסקה סו [במדבר ט,ד]), אולי יש קשר בין הדרשות, שכמו שמשה עשה שחזר על מה שלימד, כך יש לעשות בלימוד לפני החגים, שמצד אחד יש ללמוד לפני החג שלושים יום בהרחבה מרובה ובפרטים השונים, אולם במשך הזמן אנשים שוכחים (ובפרט שיש פרטים רבים) ולכן יש ללמוד שוב בחג עצמו, שאז זה בקיצור ובהלכות הנוגעות להלכה למעשה מיד (ובלי כל הלימוד וההסבר באפשרויות השונות, אלא למעשה הרגיל). אולי אפשר בפשטות שיש עניין ללמוד קודם לחג שלושים יום, אולם זה לא כ"ך חמור אלא זו מצוה לכתחילה, ולכן אם עוסק בלימוד אחר וקשה לו לעזוב את לימודו באמצע אז לא חייב, אולם בחג עצמו יש ללמוד הלכות החג, שאת זה משה תיקן בתקנה כגזרה מחייבת. אולי אפשר שיש לחלק ששלושים יום קודם זה בלימוד רגיל, ואילו במועד עצמו זה בלימוד בהקהלה של רבים, שכך מובא במדרש בהקשר להקהלה: '"ויקהל משה”. רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו: משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג' וכו' (ילקו"ש; רמז ת"ח). לכן מובן שהמקור ללימוד במועד עצמו זה מהנאמר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", כרמז שאמר זאת לרבים, לכלל בנ"י. לעומת המקור ללימוד שלושים יום קודם שנאמר בו: “ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" (במדבר ט,ח), כעין רמז שזה יאמר לכם ולא לכולם ברבים בהקהלה. ולפי זה יובן היר' ההיפך ממה שפרשו ערוך השולחן, שמה שנאמר שבבית הועד זה שלושים יום קודם, הכוונה שבבית המדרש ששם לומדים הת"ח את ההלכות, הם לומדים שלושים יום קודם (כדי שידעו את ההלכות ויוכלו לענות כשישאלו אותם), אבל מה שנאמר קודם שלמדים במועד זה נאמר בלימוד לכלל הציבור, שלומדים בבתי הכנסת (או בית המדרש) בציבור גדול שבא לשמוע; שלא כשלושים יום קודם שאנשים עובדים ולכן קשה להם להתקבץ לשמוע ד"ת ברבים, לכן זה נעשה דווקא במועד עצמו כשהציבור הגדול באים להתפלל ולשמוע את דרשת החג. גם נראה שבחג עצמו יש עניין לדרוש ברבים וזה מעלה מיוחדת גבוהה יותר מהלימוד שבשלושים יום, שממשיך המדרש: 'אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר "ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל”. וכן דוד הוא אומר: "בשרתי צדק בקהל רב", וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד? והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה? אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם' (ילקו"ש שם). שבלימוד בחג ברבים מעלים את הקדושה בחג ובקידוש העולם שבכך (שממליכים את ה', וכעין דוגמה של ימות המשיח כעין דוד שהראה את חשיבות הלימוד ברבים בחג [שזה דבר שמתגלה בו, שהוא זה שמגלה זאת לנו, ולכן קשור לגילויו בעולם, כמו שהיה בזמנו כעין דוגמת משיח]); לכן את זה תיקן משה כחובה גדולה יותר. ונראה שכך בדומה קצת רמז רש"י: '"וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת – למה הוצרך לכתוב כאן "וידבר משה"? וכי כל המצות כולן לא אמרן משה לישראל? מהו "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"? מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן, להודיע חוקי האלקים ותורותיו, וקבלו וקיימו שכר המצות עליהם ועל בניהם בזה ובבא' (רש"י במגילה), שיש בלימוד בחג עצמו משום תוספת מעלה של קדושה יותר ממה שלמדים שלושים יום קודם; שאלו שתי דרגות של לימוד שמוצרך, והלימוד בחג עצמו יותר חשוב ובעל מעלה, ולכן בו משה קבעו בתקנה לחובה גדולה יותר.