"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו” (שמות לד,כט). '"ויהי ברדת משה מהר סיני ומשה לא ידע כי קרן”. מנין זכה משה לקרני ההוד? אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מן המערה, שנאמר: "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור" (שמו' לג כב). נתן הקדוש ברוך הוא כף ידו עליו, ומשם זכה לקרני ההוד. וכן הוא אומר: "קרניים מידו לו ושם חביון עוזו" (חבק' ג ד). ויש אומרים: שבשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. ורבי שמואל בר נחמן אמר: הלוחות ארכן ששה טפחים, ורוחבן שלשה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים, והקדוש ברוך הוא בשני טפחים, וטפחים רווח באמצע, משם נטל משה קרני ההוד. רב שמואל אמר: עד שמשה כותב את התורה, נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן”' וכו' (תנחומא “כי תשא” סימן לז). מה באו חז"ל לומר בדברים אלו? נראה שזה בא כרמז שהתורה מתקנת את העולם עד להופעת אור ה' בעולם, שאז תהיה הגאולה. לכן כמו שהיה בהתחלה במתן תורה שהעולם הגיע למדרגה שהיה לו חיבור לגילוי כמו בגאולה, כך נרמז גם עכשיו, אלא שלא מתגלה כמו קודם שחל בהם גילוי כגאולה, כיון שקלקלו ולכן רק מתגלה השורש לגאולה. שקודם במתן תורה לפני חטא העגל היו כעין בגאולה, שלא היה בהם שעבוד מלכויות ('לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' [ע"ז ה,א]) או שלא היה בהם מיתה ('דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' [שם]), שזהו גילוי של לעתיד לבא; ועכשיו אחרי שחטאו בעגל ונפלו ממדרגתם יש להם דרך ארוכה לתקן את העולם עד הגאולה שתבוא, ע"י שמירת תו"מ בעולם עד התיקון השלם, וזה נרמז ע"י קרני האור שנעשה למשה מהקדושה. שמצאנו קרני אור בקשר לגאולה: 'דלמא (=מעשה): רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? (מיכה ז) "כי אשב בחושך ה' אור לי”. כך בתחילה (אסתר ב) "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך (אסתר ו) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך (שם) "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך (אסתר ח) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", ואח"כ (שם) "ליהודים היתה אורה ושמחה"' (יר' ברכות א,א). הרי שהגאולה נרמזת בקרני האור של עלות השחר, שזהו כעין קרני האור של משה (אלא שאצל משה היה אור חזק כנגד הגאולה השלמה, ולא רק כנגד ההתחלה שמאיר ועולה לאט). והדוגמה לדימוי הגאולה כאור היום שעולה זהו מפורים, שם היתה גאולה ויחד עם זה היתה קבלת התורה מרצון כעין השלמה למתן תורה של משה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). כך שזהו כמו קשור למשה בסיני, ולכן מגלה על נתינת התורה אצל משה, לכן גם הביאו חמשה פס' באסתר כרמז לחמשה חומשי תורה שנתנו ע"י משה. ונאמר באסתר על גאולתם: "ליהודים היתה אורה" וגו' (אסתר ח,טז), ' … אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור"' וכו' (מגילה טז,ב). שזה רומז (מעבר לפשט שהמן גזר על לימוד תורה ועכשיו התבטלה הגזרה, כמו שמביא רש"י) שהגאולה קשורה בגילוי אור תורה, שכך במשה מוסר התורה התגלה אור בעקבות גילוי התורה, וזה קשור לגאולה שהתורה מביאה לעולם. לכן מביאים רז"ל שזכה לזה מהמערה, שזה רומז לגאולה, שבנוסף למשה גם אליהו זכה להיות במערה ההיא, ובמערה ההיא מתגלה אור ה': 'ואמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, שנאמר (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי"' (מגילה יט,ב). כך שרומז על קשר ביניהם, שזהו שאליהו קשור לגאולה: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג,כג), וכך גם נרמז באור אצל משה שהוא מוסר התורה, כך שהוא הבסיס לתיקון העולם שמזה הגעת הגאולה (לכן גם בפס' קודם במלאכי נאמר: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים", כרמז לסמוך בין התורה שקיבלנו ע"י משה בסיני להגעת אליהו והגאולה). גם השאר רומזים לגאולה, הי"א מדמים זאת לניצוצות שיצאו מהשכינה ודבקו בו, כעין רמז שזה גילוי של השכינה עליו, שזהו כרמז לזמן הגאולה שתהיה השראת שכינה בעולם. רשב"נ מרמז שהעולם מתחלק לששת אלפי שנה: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו' (סנהדרין צז,א-ב). במתן תורה נעשה עמידה לעולם כיון שבריאת העולם הותנתה בקבלת התורה (שבת פח,א), כך שבלוחות של מתן תורה יש רמז לקיום העולם (וכן ה' ברא את העולם ע"פ התורה [ב"ר א,א] כך שזה מרמז על העולם), שזהו שה' החזיק בלוחות שני טפחים כנגד אלפיים שנות תוהו שעמדו בזכות שה' נתן להם קיום על אף שלא היו ראויים, ומשה החזיק בשני טפחים כנגד אלפיים שנות תורה (שמשה הוא מוסר התורה), ושני טפחים באמצע כנגד אלפיים שנות גאולה, שתלוי בנו מתי נגאל (ע"פ דבקותנו בקדושה), כמו שאמרה הגמ': 'ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו' (שעד עכשיו עברו הרבה השנים שעדיין לא נגאלנו בעוונותינו, אבל מצד הזמן היה ראוי שנגאל גם ישר מתחילת אלפיים שנות גאולה, אם הינו ראוים לזה), לכן זה רווח באמצע שלא מוחזק אלא תלוי בנו (ונמצא בין שניהם כרמז שיש גאולה בעיתה ויש גאולה באחישנה, שזהו שברווח מצד אחד לידו נמצא משה, שזהו קשר למשה שזהו באחישנה שאם נשמור את התורה כראוי נגאל באחישנה, ומצד שני שלו יש לידו את הקב”ה, שה' קבע זמן לגאולה מתי תבוא בכל מצב שיהיה, שזהו בעיתה). שבכך בא רשב"נ לרמוז שזה קשור לגאולה. ור"ש אומר שהעביר על מצחו את הקולמוס של התורה, כרמז שהאדם ניתקן עד שהתורה חלה עליו כראוי (כמו שדיו התורה סימן במצחו) ולכן ראוי לגאולה. אולי אפשר ששלושתם באו כרמז על תהליך גילוי התורה בעולם, שהי"א רומזים לזמן הנבואה, שהתורה היתה מתגלת דרך הנביאים שהפיצו את התורה ודבר ה', שזהו ניצוצות שיצאו מפי השכינה כרמז להשפעת הנבואה מהשכינה, שיורדת וחלה על הנביא ששומע את פי ה' מדבר אליו (שזהו פי השכינה). רשב"נ מרמז על הזמן שפסקה הנבואה (ונחתם התנ"ך) שאז התחזק כח לימוד התורה בגילוי חזק של התושב"ע (כיון שאין חיבור ישיר לשכינה ולכן צריך להתחזק בחיבור דרך התעמקות בתורה) וזהו משה מצד אחד והקב"ה מצד שני, כעין האדם (משה) והתורה (ה', שהקב"ה ותורתו אחד), ובריווח באמצע זהו כגילוי של שניהם, גילוי החיבור ביניהם, שזהו התושב"ע. ור"ש מרמז על לעתיד לבא שהעולם יתוקן ואז יהיה חיבור מיוחד לתורה בנקיות גמורה, בשכל ישר וטהור, ללא יצה"ר, ועם גילוי רוח קדושה שתחול בעולם שהאדם ידע מה ה' רוצה ממנו, שלא ימשך כלל לקלקול, שזהו שמעביר את הקולמוס על מצחו, כעין שהתורה חלה עליו ממש, בחיבור לשכלו (שבראש), שתתגלה התורה בצורה טבעית בשכלו (ובמצחו כעין שבמצח רואים על עברותיו של האדם, וכך מעביר על מצחו כרמז שהחטא יתוקן כליל מהעולם). בפורים יש שיוצא פורים משולש, כשיוצא ט"ו אדר בשבת (כמו השנה). נראה שבחלוקה של המצוות לזמנים כעין רומזים לחלוקה לשלוש של העולם; כיון שפורים מרמז על הגאולה של העולם (כמו שהבאנו את היר'). ביום שישי קוראים את המגילה ונותנים מתנות לאביונים, שזהו כעין כנגד שבאלפיים שנה הראשונות לא היה גילוי של התורה, לא היה קשר לגילוי שם ה', שכך קוראים את המגילה שבה לא נזכר שם ה'; ונותנים מתנות לאביונים כיון שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, שכך גם רומז בעומק שבאלפיים שנות תוהו העולם התקיים מחסד ה' (כיון שלא היה לו זכות של תורה לקיום) שזהו כעניים שמקבלים מתנות מחסדו של הנותן להם, וזה בשל שלא היתה תורה (המגלה את שם ה'), כעין כמו שהעניים קשורים למקרא מגילה (שנושאים עיניהם אליה) בה לא נזכר שם ה'. בשבת אומרים על הניסים בתפילה וקוראים בתורה "ויבוא עמלק", שזהו כאלפיים שנות תורה, שכך קוראים בתורה; ובפרט שזה קריאת "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם", שמרמז שעמלק בא על ביטול תורה: 'אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין "רְפִידִם" אֶלָּא רִפְיוֹן יָדַיִם. לְפִי שֶׁרִפּוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְכָךְ בָּא שׂוֹנֵא עֲלֵיהֶם. לְפִי שֶׁאֵין הַשּׂוֹנֵא בָּא אֶלָּא עַל רִפְיוֹן יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה' וכו' (מכילתא; שמות יז,ח). וברכת 'על הניסים' זה בתפילה לה' ובברהמ"ז, שזהו גילוי שם ה' כעין התורה שהיא גילוי שם ה'. את הסעודה ומשלוח מנות עושים ביום ראשון כנגד אלפיים שנות גאולה, שהסעודה (ובה שתיית היין) זה שמחה, ולכן רומז לזמן הגאולה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" וגו' (תהלים קכו,א-ב) [ואף בשושן המשתה היה על שלפי חשבונם הגיע זמן הגאולה ולא נגאלו (מגילה יא,ב), ולכן בסעודתנו אנו רומזים ההיפך מזה, שאנו מחוברים לזמן הגאולה ומאמינים שנגאל]. ומשלוח מנות זה מאכלים לסעודה (כך שקשור לסעודה ולכן ביום הסעודה, ולכן טעם הסעודה משפיע עליו לקובעו ביום ראשון), ובנוסף משלוח מנות לחברו מביא לאחדות ביניהם, וזה קשור לגאולה: 'וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד); כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא "נצבים" סימן א).