'דלמא: רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? (מיכה ז) "כי אשב בחושך ה' אור לי”. כך בתחילה (אסתר ב) "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך (אסתר ו) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך (שם) "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך (אסתר ח) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", ואח"כ (שם) "ליהודים היתה אורה ושמחה"' (יר' ברכות א,א). היר' מספר מעשה (דלמא=דרמה [ביר' מתחלפת האות ר' באות ל']) על ר"ח הגדול ורשב"ח שהיו הולכים וראו איילת השחר שבקע אורה, ור"ח הגדול אמר שזה דוגמה לגאולתם של ישראל, שהגאולה עולה לאט, ולא מיד בפעם אחת. שזה דבר חשוב לימנו, נגד אותם שטוענים שהגאולה נעשית ע"י ביאת המשיח בצורה מידית ולכן כל מה שנעשה בימנו אינו קשור כלל לגאולה; בא היר' ומברר שהגאולה היא תהליך, ראה ב'לזמן הזה', אדר, 'פורים כדגם לגאולתנו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. ר"ח הגדול הביא דוגמה לכך ממעשה פורים, בפשטות כיון שבפורים נעשתה גאולה מצרת המן, אז מכאן ראיה כיצד נגאלים מהצרות. אולם נראה יותר מזה שבתהלים נאמר "למנצח על אילת השחר", ודרשו זאת על אסתר (ואף דרשו את המשך הפרק על אסתר; בגמ' במגילה טו,ב): 'דכתיב (תהלים כב, א) "למנצח על אילת השחר", מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן. א"ר זירא? למה נמשלה אסתר לאילה? לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה' (יומא כט,א). הרי שדרשו שאילת השחר מרמז על אסתר, וכן מרמז על צורת אילת השחר; ממילא זה גם בא לרמז על קשר בין צורת אילת השחר לאסתר, וזהו שאילת השחר זהו התחלת האור ומשם הולך ומאיר, וכך גם היה באסתר, ויוצא ששניהם מרמזים על תהליך הגאולה שהוא בשלבים כמו שנרמז במיכה “כי אשב בחושך ה' אור לי”, שהגעת האור מרמזת על הגאולה מהצרות, שזהו הצורה של גאולת ישראל (גם שאר הפס' במיכה שם מרמזים על זמן הגאולה [ראה במצודות]). אולי ראו באסתר דוגמה לגאולה העתידית כיון שמגילת אסתר היא הספר האחרון שניתן ליכתב על ניסים (וגם את זה לומדים מהנאמר "השחר" בפס'): 'א"ר אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים' (יומא שם), כך שראו בזה כדבר אחרון שבא לרמז על המציאות האחרונה בעולם הזה במציאותו הנוכחית שבהסתר (שזה נרמז בניסים שזה החריג שמגלה על ה', שכיום יש הסתר שם ה'), שזהו הגאולה (שמעבירה בשלמותה לעולם של גילוי שם ה'). (אולי כיון שהיא קשורה לגאולה, אז לכן היא לא תתבטל כשאר הנ"ך לעתיד לבא [יר' מגילה א,ה], כיון שיש בה קשר לגאולה ולכן היא שייכת גם לעתיד). אולי ראו באסתר רמז לגאולה כיון שהיה בזה מלחמה גדולה בכל העולם (שהמן רצה שבכל העולם יהרגונו, ולבסוף בכל העולם השמדנו את אויבנו), ולכן זהו כעין מלחמות גדולות שנאמר עליהם: 'מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא' (מגילה יז,ב), שיש בזה קשר לגאולה; אמנם בפשטות הכוונה למלחמה שלעתיד לבא, אולם נראה שזה מלמד שבכל מלחמה גדולה יש משום קשר לגאולה, כמו שנאמר: 'אמר רבי אלעזר בר אבינא: אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח. תדע שכן, שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו, באה הגאולה לאברהם' (ב"ר מב,ד), הרי שהמלחמות קשורות לגילוי גאולה בעולם (שלכן באה גאולה לאברהם, כעין התגלה אצלו מניצוץ הגאולה שבגירוי מלכויות שבזמנו). בנוסף היה בפורים מלחמה בעמלק, והשמדת עמלק קשורה לגאולה, ששם ה' וכסאו יהיה שלם בעולם במחיית עמלק לעתיד (רש"י; שמות יז,טז); לכן במעשה פורים מתגלה כנגד הגאולה. עוד נראה שפורים הוא השלמה למתן תורה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). ובמתן תורה היה גילוי של הגאולה (עד שחטאו בעגל), שבטלה המיתה או שעבוד גלויות (ע"ז ה,א); לכן בפורים יש קשר לגאולה. המעשה בר"ח הגדול היה בבקעת ארבל, נראה שבכוונה סיפרו את המיקום כדי לרמז כהדגשה על הגאולה (שלכן ר"ח הגדול התייחס לגאולה שם), ששניהם היו מהלכים והיו בבקעה, שזה כרומז לחזון העצמות היבשות של יחזקאל שנאמר בה: "היתה עלי יד ה' ויוצאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" (יחזקאל לז,א), שיחזקאל הלך כמו שהם הלכו, וראה את חזון העצמות בבקעה כמו שהם היו בבקעה, והיתה עליו רוח ה' כמו שהם דיברו ד"ת שזהו דבר ה' כרוח ה' עליהם. וזה בקעת ארבל, ש'ארבל' זה 233, ונאמר על הגאולה ששם ה' יהיה שלם שלא כמו כיום שחסר בגלל עמלק, שה' נשבע בשמו שיהיה חצי עד מחיית עמלק, ולכן נאמר י'ה כחצי שם ה' (רש"י; שמות יז,טז), כך שזהו 15 (י'ה), שיחד עם 233 של 'ארבל' יוצא 248 – שזהו רמ"ח אברים (שיש להם עצמות) שיש באדם, שכך רומז לחזון העצמות היבשות. אולי מובאים חמשה פס' מאסתר, כנגד האור של הגאולה (שדרש "ה' אור לי" על הגאולה), שזה רומז לגאולה שהיא תיקון העולם, שמאיר אור קדושה בעולם, וזה נעשה ע"י התורה, שלזה נברא העולם כדי לגלות בעולם את שם ה' ע"י התורה וכך להביא לגאולה; שזהו שדרשו אור שנאמר בבריאה כנגד התורה: 'א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן "אורה" כנגד חמשה חומשי תורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" – כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "וַיְהִי אוֹר" – כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" - כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם" – כנגד ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות' (ב"ר ג,ה). גם כאן נאמרו חמשה דברים כרמז לגאולה, אולי כנגד התורה שמאירה את העולם במשך הזמן עד הגאולה, שכך "ומרדכי יושב בשער המלך" (אסתר ב,כא) ובגתן ותרש רצו להרוג את המלך, ונתלו על עץ, כרמז לספר בראשית ששנים באו לפגוע כביכול במלך וזה התקשר לעץ, שזהו אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת כפגיעה נגד דבר ה', נגד גילוי ה' (שפגמו בדעת שדרכה מגלים את ה'), שכך נעשה בעולם ריחוק מגילוי ה' (כעין שבגתן ותרש ניסו להמית את המלך ובכך כעין להרחיקו מהם). "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" כנגד ספר שמות, שהמן בא להזיק למרדכי ובמקום זאת הוא נענש שנצרך להתבזות כמשרת למרדכי בלקיחתו על הסוס, שזהו כעין שישראל נזוקו במצרים בשעבוד, אולם זה התהפך ומצרים הוכו וישראל יצאו עם ממון רב. "וישב מרדכי אל שער המלך" כנגד ספר ויקרא שבו עבודת המשכן, שהמשכן כעין בית לה', והכהנים שבאים לעבודה כעין באים לבית המלך, שזהו כעין מרדכי שחזר לשער המלך. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" כנגד ספר במדבר, שישראל הסתובבו במדבר יחד עם ענני הכבוד, שזהו כעין מרדכי שיצא עם בגדי כבוד. "ליהודים היתה אורה ושמחה" כנגד ספר דברים, שהוא משנה תורה, ולכן רמז ב"אורה" כנגד התורה – 'אמר רב יהודה: אורה זו תורה' וכו' (מגילה טז,ב); ו"שמחה" כרמז לא"י, שהשמחה קשורה לארץ: '"והיה כי תבא אל הארץ". אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכ״ו) "אז ימלא שחוק פינו" וגו׳' (אור החיים; דברים כו,א). נראה שכיון שבאסתר יש רמז לתהליך הגאולה, אז ניתן למצוא גם דברים שמרמזים על הנעשה בימנו, בתהליך גאולתנו. לפני הקמת המדינה (שזה היה גילוי גדול של גאולה), היתה השואה הנוראה; שכך רמזו בפס' של הסתר פנים על אסתר – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא,יח), ופס' קודם לזה נאמר "ומצאהו רעות רבות וצרות" (שם,יז): 'אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר"' (חולין קלט,ב). 'למעשה אסתר - הסתר אסתיר, בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות' (רש"י), שכך בשואה כשהיתה הסתרת פנים (ולכן מתו מיליונים) באו צרות רבות – מוות מרעב, מיריה, מגזים, והרשעים התעללו בנו בדרכים רבות. סעודת אחשוורוש היתה על שבנ"י לא יגאלו (מגילה יא,ב), וישראל באו למשתה שהיה בזה כגילוי שגם הם חושבים כך, וכך לפני השואה ישראל לא רצו לחזור לארץ – להיגאל. והיה בזה כעין ע"ז בהשארותם בחו"ל: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב), כמו שבפורים הצרה היתה בשל שהשתחוו לצלם נבוכדנצר (מגילה יב, א). בפורים ההצלה נעשתה דרך המלכות, כך גם חזרתנו לארץ נעשתה דרך אישור המלכויות (הצהרת בלפור, ועדת סאן רמו, וההצבעה באו"ם). אסתר הלכה לאחשוורוש כדי להציל את ישראל על אף שסיכנה את חייה ("ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" [אסתר ד,טז]), כמו שבהתחלה עלו לארץ בסכנה של מחלות ורצחנות הערבים, וכן אנו נלחמים על הארץ בסכנת חיים. כמו שבפורים נלחמו ישראל באויביהם, כך גם בדורנו אנו נלחמים באויבנו (ומנצחים אותם כמו שניצחנו בפורים). האומות ניסו ליישב את הסכסוך בין ישראל לערבים (בחלוקה שעשו באו"ם), כעין במשתה אחשוורוש שניסה לרצות את כולם: "לעשות כרצון איש ואיש" (אסתר א,ח). בעקבות מעשה פורים התחזקו בתורה, שקיבלו על עצמם את התורה מחדש ברצון (שבת פח,א), שכך בימנו עלו לא"י, שזה שקול ככל התורה ('ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' [ספרי; ראה, פ]). (בפורים תלו את עשרת בני המן, שזה כעונש על ששלחו כתבים לעצור את הבניה של המקדש בארץ [רש"י; אסתר ט,י], שכך בגאולתנו הבריטים כתבו ספרים להצר את רגלי ישראל – הספר הלבן). מרדכי הוא שהפעיל את אסתר, ונאמר על מרדכי בתיאורו: "אשר הגלה מירושלים עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל" (אסתר ב,ו). '"אשר הגלה מירושלים" וכו׳ – אמר כאן הגלה ג׳ פעמים: ״אשר הגלה מירושלים״, ״אשר הגלתה״, ״אשר הגלה״, להודיע חיבת ארץ ישראל עליו, שבכל פעם חזר לירושלים והיה נגלה ג׳ פעמים. וזהו שאמרו: (בגמרא יג, א) שגלה מעצמו, כלו׳ מדעתו, שחזר לארץ ישראל משום כך נגלה פעם שנית, וכן פעם שלישית. ואמר כאן ד׳ פעמים לשון של גלות להורות שכל הד׳ גליות יזכרו את גאולתו, כמו שנאמר (ט, כח) "וזכרם לא יסוף"' (אדרת אליהו לגר"א; אסתר ב,ו). הרי שמרומז על דבקותו בארץ (לשון הגלה) ועל הגאולה שפעל (לשון גלות, שיזכרו את גאולתו), נראה שזה קשור בזה, בזכות דבקותו בארץ זכה להביא את הגאולה בפורים. כך גם בגאולתנו עלו בכח וקשיים רבים לא"י, וכך זכינו שתחול הגאולה בזמננו (כמו שמביא הכוזרי: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' [כוזרי ה,כז]). יש הטוענים נגד התחזקותינו בארץ, בטענה כאילו בגללנו הערבים נלחמים בנו, שאנו מביאים את הצרה, זהו כמו שטענו נגד מרדכי על שלא משתחווה להמן (אסתר ג,ג); והוא לא השתחווה כיון שהמן עשה עצמו (או בבגדו) ע"ז, וכך גם אנו מיישבים את א"י שזהו היפך מישיבת חו"ל שזהו כעין ע"ז (כתובות קי,ב). בגאולתנו ישבו את הארץ שלא תשאר חרבה ובזויה, אלא תהיה פורחת ומכובדת, שכך בפורים תיקנו שהערים המוקפות חומה זה מזמן יהושע בן נון כדי שלא לבזות את א"י שהיתה חרבה: 'כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים, ותלו אותה מימות יהושע בן נון' (יר' מגילה א,א). בכך גם רומז שהגאולה באה ע"י מעשים ליישוב הארץ (שלא כאותם האומרים שלנו אין לעשות כלום אלא רק לחכות למשיח שיבוא ויעשה), כמו שאומר הכוזרי (שם), לכן נס פורים הקשור לגאולה מביא בדינו ערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון, כדי לרמז על בניין שזה מביא לגאולה. (והחשבת המוקפות חומה מימי יהושע בן נון גם מרמז שעלו לארץ [כעין בימי יהושע שנכנסו לארץ] כדי להיות מוגנים מהצרות באירופה, שזהו כעין עיר מוקפת חומה שמוגנת מצרות האויבים).