'(אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך". ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך". ויקר אלו תפלין, וכן הוא אומר (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש' (מגילה טו,ב). אורה זו תורה - שגזר עליהן המן שלא יעסקו בתורה. זהו יום טוב - קיימו עליהם ימים טובים. זו מילה - ועל כל אלה גזר. אמרתך - זו מילה שניתנה במאמר ולא בדיבור "ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור" (בראשית יז). ומצינו שדוד שמח עליה שנאמר "למנצח על השמינית" (תהלים ו) כשהיה בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות כיון שנסתכל במילה שמח' (רש"י). המן גזר במיוחד על אלו שלא יקיימו, ולכן כשבטלה גזרתו התגלו מצוות אלו במעשה, ואף ביתר שאת בעקבות השמחה על ההתהפכות וביטול הגזרה. מדוע המן גזר במיוחד על אלו? המהרש"א מסביר שעליהם נאמר שהם עדות לישראל, ולכן המן גזר עליהם במיוחד כדי לבטל את עדותן של ישראל. אולי אפשר שהמן התחזק ובא להמית את ישראל בעקבות סעודת אחשוורוש, שזה הזכיר את צלם נבוכדנצר, כמו שתלמידי רשב"י אמרו ומה שרשב"י אמר: 'שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג, לג) "כי לא ענה מלבו"' (מגילה יב,א). שלכאורה מה ה' נזכר עכשיו להעניש על צלם נבוכדנצר שהיה שנים רבות קודם? אלא שזהו שמתחילה המגילה במשתה, שזה היה הדבר שהעלה את מידת הדין, וזה הזכיר את מעשה ההשתחוויה לצלם נבוכדנצר. שזהו כמו שאמרו התלמידים שנהנו מסעודת אחשוורוש, ורשב"י אמר שזה לא מספיק כדי להעניש את כל העולם, אבל לא אמר שאין בזה מספיק קטרוג; לכן משמע שהדין היה על ההשתחויה לצלם אולם זה עלה עכשיו בעקבות מעשה המשתה. אלא שלכאורה מדוע שיתחייבו כליה על שנהנו מסעודת אחשוורוש, הרי גם אם אכלו טרפות לא מגיע על זה עונש כליה? אלא שבסעודת אחשוורוש היה חילול השם, שחגגו שלא יגאלו, שעל זה עשה אחשוורוש את סעודתו, כציון שבנ"י לא יגאלו (מגילה יא,ב), ועל זה היה ראוי שיתחייבו כליה (ראה 'לזמן הזה', אדר, 'יין ותחפושות בפורים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לכן כיון שהמן לקח את כוחו מזה שחטאו בסעודת אחשוורוש שחגגו שלא יגאלו, אז הביא זאת לידי ביטוי בגזרותיו כדי לחזק את מידת הדין. שלכן גזר ארבע גזרות כנגד שיש ארבעה חטאים שקשורים לחורבן הבית, שבזה יצאו לגלות. שבית ראשון חרב בגלל שחטאו בו בשלושת העברות החמורות: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב). לכן הדגיש זאת המן בכך שלבש על עצמו ע"ז כדי שישתחוו לע"ז ('מה עשה המן? עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו, וכל מי שהיה משתחוה להמן היה משתחוה לעבודת כוכבים' [אסת"ר ז,ה]. או שעשה עצמו אלוה: '"תחת הנעצוץ" תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז, דכתיב (ישעיהו ז, יט) "ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים"' [מגילה י,ב]), ובכך גם יזכיר את החטא שהשתחוו לצלם נבוכדנצר (שעשה זאת לכבוד עצמו, כמו שהמן עשה לכבוד עצמו). כדי להזכיר חטא עריות, הוא הזמין את ישראל למשתה שבו החטיאם בעריות: 'אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹקיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ”' (אסת"ר ז,יג). בגזרתו שישתחוו לו ומרדכי לא השתחווה, ואף בעקבות זה גזר להרוג את כל היהודים, היה בזה משום עשיה שהיהודים יראו במרדכי כמסכן אותם, ולכן יכעסו עליו ותהא שנאת חינם, כמו הסיבה שבגללה נחרב בית שני (יומא שם), וכן אולי יראו בו כעין רודף המסכן אותם ויהרגוהו, ובכך ייעשה שפיכות דמים. לכן גזר על ארבעה דברים שבהם בא לידי ביטוי ההיפך מכך (שגזר לבטלם כדי שלא יתגלה ההיפך מחטאם). שזהו תורה שהיא כולה נגד ע"ז ('"וסרתם מן הדרך" – דרך חיים לדרך מות. מן הדרך אשר צויתי אותם ללכת, אחרי אלהים אחרים - מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' [ספרי דברים יא,כח]). יו"ט בו מתגלה שבנ"י אינם כגוים, שאינם מתדרדרים לעריות בעקבות שתית היין ('"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות' וכו' [מגילה יב,ב]). מילה מראה על היותם של ישראל אומה אחת המסומנת לקב”ה, שמראה שיש בנו יחוד מיוחד, שזהו שיש בנו נשמה מיוחדת, ולכן אנו מחוברים ביותר בשל אחדות נשמתנו, ולכן ללא שנאת חינם. תפילין מרמזים על מלחמתנו מול הגוים, שהתפילין מטילים עליהם אימה, כגילוי שאנו ממיתים מהגוים ולא רוצחים יהודים ח"ו; ואף נלחמים בגוים במלחמת מצוה להצלת ישראל, כדי לא יהרגו. שבא המן להדגיש את קשרנו לחטאים החמורים, ולכן פעל לגזור למנוע מדברים שמראים את ההיפך מזה. או שהמן כיוון כנגד חורבן בית ראשון דווקא (כיון שהמן היה לפני בית שני), ולכן כיוון על מה שהחריב את הבית הראשון, שכעין הם עדיין קשורים לחטא זה שלכן לא נבנה הבית, וממילא מתוך זה גם להענישם בכליה. שכך כיוון כנגד שלושת העברות החמורות, וכן כנגד חסרון בתורה לשמה (שזה גרם לחורבן [נדרים פא,א; ר"ן ד"ה 'דבר'). לכך גזר על יו"ט כנגד עריות (ששותים ולא נופלים לערווה), ברית המילה כנגד אחדות ישראל (שכולנו בני ברית) שלכן לא רוצחים אחד את השני, תפילין זהו שם ה' שנקרא עלינו, כך שרומז על התנגדות לע"ז, שאלוקינו זה הקב"ה ולא ח"ו הע"ז; והגזרה על לימוד תורה זה נגד הגילוי שמחוברים לתורה כראוי ולא לומדים תורה שלא לשמה. שגזר על אלו כדי שלא יתגלה בעולם כח נגד הגילוי שבא מכח החיסרון בגאולה והקמת המקדש, שזה מראה שיש בהם עדיין פגמים שגרמו לחורבן ולכן בחובתם יגזור לכילויים של ישראל.