"ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר" (אסתר ח,טז). '"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך". ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך". ויקר אלו תפלין, וכן הוא אומר (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש' (מגילה טז,ב). 'אורה זו תורה – שגזר עליהן המן שלא יעסקו בתורה. זהו יום טוב – קיימו עליהם ימים טובים. זו מילה – ועל כל אלה גזר. אמרתך – זו מילה שניתנה במאמר ולא בדיבור "ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור" (בראשית יז); ומצינו שדוד שמח עליה, שנאמר "למנצח על השמינית" (תהלים ו) כשהיה בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות, כיון (שנסתכל) במילה שמח' (רש"י). '"ליהודים היתה" וגו׳. זו תורה וכה״א "כי נר" וגו׳ כו׳. דרשו כן דלפי פשוטו ה״ל למכתב "היה אור", כמו "היה אור במושבותם", וע״כ דרשו היתה אורה זו תורה שנקראת בלשון נקבה בכ״מ. ויש לכוין בדרש הזה כי התורה נתנה בעיון כמו לימוד התורה, ובמעשה שהן המצות; והתורה היא עדות לישראל, כמ״ש "ואת העדות אשר אתן" וגו׳. ויש גם במצותיה שהם אות ועדות לישראל כמ״ש המפרשים, והם שלשה: השבת שנאמר בה "ביני וביניכם”, וכן התפילין דכתיב בהו "והיה לאות על ידך" וגו׳, וכן המילה שהוא אות ברית. ולכך גזר המן על אלו ביותר כפרש״י, לפי שהן עדותן של ישראל. וכיון שנתבטלה גזירתו חזרו אלו עדות ליושנן. אורה זו תורה כמ״ש לעיל. ושמחה זו י״ט שהוא יום שביתה, וכמ״ש שחזרו מאבל לי״ט. וששון זו מילה שחזרו לה, כמ״ש "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", דהיינו תחלה בברית מילה. ויקר זו תפילין שהוא כבודן של ישראל, ע״ש "כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך", שחזרו לזה כמ״ש "כי נפל פחד מרדכי" וגו׳' (מהרש"א). אולי אפשר שהמן גזר במיוחד על דברים אלו כיון שהוא החל לאחר מעשה משתה אחשוורוש ועליית אסתר (“אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו" [אסתר ג,א]. '"אחר הדברים האלה" - שנבראת רפואה זו להיות לתשועה לישראל. "גדל המלך וגו' את המן" - שהקב"ה בורא רפואה למכתן של ישראל קודם שיביא המכה עליהם' [רש"י]). שכוחו של המן בא בעקבות החטא של המשתה, כמו שמובא ברש"י: "ומרדכי ידע" – בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש' (רש"י; אסתר ד,א). ומפורש במדרש: 'אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'” וגו'. אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹקיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה' וכו' (אסת"ר ז,יג). לכן כיון שקיבל את כוחו מהחטא של סעודת אחשוורוש אז תיקן לבטל ארבעה דברי קדושה כנגד שורש כוחו. המן בא להחטיא את ישראל, שיעשו נגד רצון ה', שיבואו למשתה 'וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם', שלא כרצון ה', שבזה בא להראות שהם אינם נשמעים לדבר ה', לתורה שנתן לנו, ולכן זה גילוי נגד התורה שמלמדת אותנו את רצון ה'. במשתה שמחו ולכן זה כנגד יו"ט שבו שמחים; ובפרט כשאין ביהמק"ד שמחים ביו"ט ביין: 'ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד, טו) "ויין ישמח לבב אנוש"' (פסחים קט,א) [והרי אחשוורוש עשה את המשתה לציון שלא יגאלו ולא יבנה המקדש]. בנוסף, יו"ט הוא לציון זמן שנעשה בו דבר חשוב, כמו שבמשתה אחשוורש הוא נעשה בשביל ציון זמן חשוב: “בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו" (אסתר א,ב-ג) '"כשבת המלך אחשורוש"" וגו' – כשנתקיים המלכות בידו' (רש"י). במילה יש הפחתה של יצר העריות ('וכן המילה אצלי אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה' [מורה נבוכים ג,מט]), שזה כנגד שהחטיאם במשתה בעריות. אחשוורוש בסעודתו בא להראות את מעלתו במלכות: “בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום" (אסתר א,ד), שזהו כהיפך מהתפילין שהם מראים על מלכות ה' עלינו, כמו שמובא בגמ' הפס' על התפילין: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", שזה ההיפך מסעודת אחשוורש שהראה את מלכותו (ובזה גם רמז לכולם כמה יש לירא ממנו). אולי אפשר שהמן גזר כנגד דבריו לאחשוורוש כששכנע אותו לגזור את גזרת הכליה, כהדגשה שבא מכח זה להזיק (שראה בזה הצלחה בשכנוע אחשוורש ולכן בא להתחיל לגלות זאת בפעולה בעולם נגד ישראל, כהמשך להצלחתו, כעין שכיון שהתגלה שמצליח בזה אז ממשיך בהצלחה זו): '"ישנו עם אחד". אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן. אמר ליה: תא ניכלינהו. אמר ליה: מסתפינא מאלקיו דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי. אמר ליה: ישנו מן המצות. אמר ליה: אית בהו רבנן! אמר ליה: "עם אחד" הן. שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך – מפוזרין הם בין העמים. שמא תאמר אית הנאה מינייהו – "מפורד" כפרידה זו שאינה עושה פירות. ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו – ת"ל "בכל מדינות מלכותך". "ודתיהם שונות מכל עם" דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן. "ואת דתי המלך אינם עושים" דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י. "ולמלך אין שוה להניחם", דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות; ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע ואינו שותהו' (מגילה יג,ב). כנגד הטענה שישראל עזבו את התורה, ואפילו מרבנן אין לפחד בשל שהם עם אחד, כנגד זה ביטל תורה, כגילוי ביטול תורה ורבנן שלומדים תורה. כנגד שהם מפורדים ולא עושים פירות ואין מהם שום הנאה, ואפילו לא מתערבים בשאר האומות (שלא מתחתנים באחרים), כנגד זה גזר על ברית המילה שמראה את קשרנו לה', שאנו עם ה' המובדלים משאר האומות (ובפרט שזה מסומן באיבר שאיתו משתמשים לאיחוד בני הזוג, כגילוי כנגד שלא מתחתנים עם שאר העמים). וכנגד הטענה שתמיד יש להם זמני מנוחה שאינם עובדים ('ואת דתי המלך אינם עושים – אונגריות ומסים וגולגליות וארנונות אינן נותנין. דמפקי ליה לשתא בשה"י פה"י - שבת היום פסח היום ואנו אסורים במלאכה' [רש"י]), זהו שגזר על יו"ט. כנגד הטענה שהם מבזים את המלכות, גזר על תפילין שאנו מראים את שם עלינו, שאנו שייכים למלכות ה'; וכן התפילין מטילים מורא על אויבנו, שכך גזר לבטל את התפילין ולכן שלא יהיה פחד להזיק לישראל על ביזוי המלכות שעושים. וכמו שע"י הטענות של המן הוא שכנע את אחשוורש לגזור על ישראל, כך גם כשבנ"י באו להתחזק במצוות עשו כנגד הטענות של המן, כגילוי שמודים לה' על שהתבטלה הגזרה שמקורה בטענות אלו, ונעשה שדווקא בנ"י יתחזקו. אולי אפשר שהמן גזר על דברים אלו כיון שמשמים נתנו לו מחשבה לגזור עליהם, כיון שלבסוף ישראל ישמחו ויתחזקו בדברים אלו במיוחד כשיראו זאת כרמז על מעשה פורים, לכן זה התחזק ע"י שגזר על אלו ולכן ראו בהם סימן להתחזקות כביטוי שמחה על ההצלה במעשה פורים. לכן נאמר בפס' "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר", שזהו ששמחו על מעשה נס פורים, שזה היה נקודת מבטם, שראו באלו את מעשה פורים (כיון שהמן גזר עליהם, וכן בשל) שראו באלו כנגד השותפים במעשה פורים; שהיו ארבעה שותפים: אחשוורוש, המן, מרדכי ואסתר. כנגד מרדכי התחזקו בתורה, כיון שמרדכי היה מהסנהדרין: 'מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה' (מגילה יג,ב), שמשם יוצאת התורה. כנגד אסתר שהיא זו שהלכה לאחשוורוש וביטלה את גזרת המן, קבעו את פורים, שהוא יום שמחה על ההצלה כעין יו"ט שהוא יום שמחה; ובפרט שבהתחלה רצו לקבוע את פורים כיו"ט ממש (מגילה ה,ב). כנגד המן זהו ברית מילה, שהוא בא להרוג את כל ישראל שמסומנים במילה (ואף נקראים מולים [משנה; נדרים ג,יא]). בנוסף, הוא בא להזיק את ישראל בשל טבעו בהיותו מעמלק שונאי ישראל, ונאמר על עמלק שפגעו בעניין של ברית המילה: '"ויזנב בך”. הכה אותן מכת זנב. ואתיא כי הא דאמר רבי חיננא בר שיקלא: מה היו בית עמלק עושין? חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה, ואומרין: בזה בחרת, הוי לך מה שבחר' (תנחומא "כי תצא" סימן י). כנגד אחשוורוש זהו תפילין שבזה מראים שאנו שייכים לה', ששם ה' נקרא עלינו, יותר מכל מלכות שמולכת עלינו (כאחשוורוש שמלך עלינו). בנוסף, אחשוורוש פחד מגאולת ישראל, שלכן עשה את המשתה לציון שלא יגאלו (מגילה יא,ב), כך שמראה שפחד מגילוי שם ה' עלינו, שזה נעשה בגדולה בגאולתנו וחזרתנו לארץ; וכן לא הסכים שיבנה המקדש ('"ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש", חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות. ומאי ניהו? בנין בית המקדש' [מגילה טו,ב]) שזה מראה את שם ה' עלינו; לכן כנגדו זהו התפילין.