פרשת בא - מדה כנגד מדה – כיצד?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו - מתחילה בציווי ה' אל משה במילים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה:  כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.  וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת -אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי".[חומש שמות: י', א'-ד]

במהלך הפרשה ה' מנחית מכות על פרעה - מלך מצרים ועל כל המצרים - פרט לבני ישראל העסוקים בעבדות קשה ומפרכת.

אך טרם המכה האחרונה שתבוא על המצרים, משה מזהיר  את פרעה - מלך מצרים ואומר:  "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.  וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף".[להלן י"א, ד'-ז']ומעניין להיזכר במה שנאמר  על עם ישראל - בעודם סובלים בהיותם עבדים במצרים:

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל - הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה.  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.  וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים". [להלן ב', כ"ג-כ"ה]

ציורי תנ"ך/ הצעקה הגדולה במכת בכורות/ ציירה: אהובה קליין (c)

* כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

השאלות הן:

א] מה הייתה תכלית זעקתם של בני ישראל במצרים?

ב] מה משמעות הצעקה של המצרים במכת בכורות-ומה המיוחד בה?

תשובות.

תכלית זעקת עם ישראל בהיותם במצרים.

רש"י מתייחס –לפסוק: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל - הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה......"

זה  היה -לפני התגלות ה'  למשה ושליחותו להוציא את ישראל ממצרים שמשה היה גר במדיין –"וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם" - דווקא אז עם ישראל היו זקוקים לישועה ומשה   באותה תקופה שימש כרועה צאן. עם ישראל – היה שרוי במצוקה קשה-וזעקו לשמים.

על פי שמות רבה: המלך חלה בצרעת – והמצורע נחשב כמת, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם. וההוכחה שמצורע נחשב כמת :לפי שנאמר: "אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" [דברי אהרון למשה בזמן שמרים חלתה בצרעת..]  [במדבר  י"ב, י"ב]

ישעיהו הנביא אומר: ב"ִּשְׁנַת - מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ"[ישעיהו י'א]

"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל"

ולמה בני ישראל נאנחו? לפי שאמרו חרטומי מצרים למלך :  אין לך רפואה אם לא תשחוט  מהקטנים של ישראל.

והיה עושה זאת פעמיים ביום והיה רוחץ בדמיהם פעמיים ביום.

 כיון ששמעו בני ישראל גזירה קשה זו - התחילו   נאנחים ומקוננים.

מתברר שהזעקה של עם ישראל הייתה מכופלת: בנוסף על זעקתם מהעבודה הקשה  זעקו גם  בגלל  הגזירה החדשה-על מות ילדיהם!

וכתוצאה מצעקתם:" וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל - הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם"

כמו שכתוב: "מֵעִיר מְתִים, יִנְאָקוּ.."[איוב כ"ד, י"ב]

הזעקה של עם ישראל גרמה גם-שה' זכר את הברית  שעשה עם אברהם. יצחק ויעקב.

רש"י מסביר: "וַיֵּדַע, אֱלֹהִים".אלוקים שם לב אליהם ולא העלים עין מהם .

רמב"ן אומר: כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם.

כנאמר: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל"[דברים ל"א, י"ז]

אבל, כעת שמע ה' את  נאקתם וראה אותם שלא הסתיר עוד את פניו  מהם וידע את מכאובם.

רבי יצחק וולוזין שואל: מדוע קושר הכתוב את זעקתם של בני ישראל במותו של  מלך מצרים? וכי היה מצבם של  אבותינו המשועבדים טרם מות המלך יותר טוב?

אלא כל עוד פרעה  הזקן היה חי, בני ישראל חשבו שאחרי מות מלך זה יבוא מלך חדש ומצבם ישתפר. והנה אחרי מותו  - המצב החמיר  והתקווה שלהם נגוזה ואז הבינו שיש רק לסמוך על הקב"ה ולכן  זעקו אליו.

המשמעות של צעקת מצרים בזמן - מכת בכורות.

נאמר: "וְהָיְיתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף"

הרב שמשון רפאל הירש [רש"ר]  סובר: כי  לנוכח העינוי בן מאות השנים ורציחת הילדים היהודיים-  המצרים שתקו- אבל עתה  בזמן מכת בכורות  הם יצעקו בקול רם.

הרב אשר דרוק מזכיר במאמרו:[ספר "דורש טוב"]

 כי  כאשר ה' שולח את משה אל  פרעה הוא אומר לו:"

"וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" [שמות ד'. כ"ד]

יש כאן עניין של מידה כנגד מידה:

המצרים ברשעותם הרגו וטבחו בבני ישראל - את בניו בכוריו של ה'

וכאן אנו רואים - איך הם נענשים במכת בכורות, מידה כנגד מידה.

כמו שנאמר: "וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ".[שם פסוק  כ"ד]

מטרת  מלך מצרים הייתה: למעט את עם ישראל- על ידי כל הייסורים שנקטו כלפיהם  ומיני גזרות קשות ,אך לבסוף רק המכה העשירית הכואבת שפגעה במצרים בעוצמה חזקה –היא הכריעה אותם!

האגדה מספרת: כי  כאשר  הגיעה המכה העשירית - מכת בכורות: באה בת פרעה [בתיה] אל משה  בתלונות: מדוע הביאו על  מצרים ועל בית אביה את המכה הקשה  הזאת?

ענה לה משה: כי הזהיר את אביה - פרעה  לפני כן  שאם לא ישלח את עם ישראל אחרי כל עבודות הפרך -  ייענש בזו המכה - אבל הוא סירב. לכן הגיעה המכה, אבל המכות לא פגעו בבת פרעה- כי ה' זכר את כל חסדיה בכל ימי חייה [התכוון שהיא הצילה אותו]

בהמשך האגדה מספרת: "ויהי כאשר גדל קול הצעקה בעיר, וייגש פרעה אל משה ואל אהרון ויתחנן אליהם לאמור: קומו צאו אתם ואחיכם העברים וכל אשר להם מארצי , אך העתירו נא אל ה' אלוהיכם בעדי! ויאמר משה: הנה גם אתה בכור לאמך, אולם אל תירא, כי חיו תחיה בעבור ראותך את כוח ה' הגדול וזרועו החזקה!

כנראה שמשה התפעל מהשינוי שחל אצל פרעה אחרי כל המכות- כי מעתה הוא הכיר בגדולת ה'!

 לסיכום, לאור האמור לעיל: לאורך כל הזמן פרעה העביד את עם ישראל בפרך והגביר את גזרותיו כלפיהם- במטרה לייאש אותם,

לעקור מהם את יצר הקיום. בסופו של דבר – אלוקים השיב לו מדה כנגד מדה והמשפט שנאמר בתחילת החומש  - הוא מבטא את התוצאה ההפוכה אליה לא התכוון  כלל להגיע:

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" [שמות א' י"ב] כאז גם היום - כאשר אנו רואים את רשעותם של האויבים סביבנו, עלינו להתחבר ביתר שאת אל התורה באופן מעשי – היינו- לשמור שבת כהלכתה ולקיים את המצוות המוטלות עלינו - רק  כך בע"ה נזכה במהרה לניצחון ואף לגאולה ויפים וחשובים דברי דוד המלך:

"בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים, כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ, כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן:  לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד". [תהלים, צ"ב, ח']