"ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח). '"וחמושים" - אין חמושים אלא מזויינין, שנאמר "וחמושים עלו בני ישראל" - (יהושע א) "ואתם תעברו חמושים". וכתיב (יהושע ד) "ויעברו [בני] ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חלוצים ארבעים אלף חלוצי צבא". ד"א: "וחמושים עלו" - אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר (יחזקאל טז) "רבבה כצמח השדה נתתיך", וכתיב (שמות א) "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו", שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד, ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו? העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, אלא שמתו הרבה מישראל במצרים. ואימתי מתו? - בשלשת ימי אפלה, שנאמר (שמות י) "לא ראו איש את אחיו", שהיו קוברים מתיהם, והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם' (מכילתא). בפס' מובן מצד אחד על שיצאו חמושים בנשק, ומצד שני שמתו רבים במצרים במכת חושך. אולי זה בא לרמז שהם יצאו עם נשק כדי להילחם ולרשת את א"י, שזה היה הדבר שעל פיו זכו ליגאל ולצאת ממצרים או ח"ו למות בימי החושך, שמי שמת זה היה בשל שלא רצה לצאת ממצרים לא"י: 'חשך למה הביא עליהן? יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים, והוא חוקר לב ובוחן כליות; לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים והיה להן שם עושר וכבוד, ולא היו רוצים לצאת. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצריים: כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן. לפיכך הביא על המצריים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם, ויהיו משבחין להקדוש ברוך הוא על כך' (שמו"ר יד,ג). אולי לכן היו שלושה ימי חושך בהם מתו, שמשמע שמתו במיוחד בשלושה ימים, שלכן אומר המכילתא 'בשלשת ימי אפלה', וכן במדרש 'לפיכך הביא על המצריים את החשך שלושה ימים', אע"פ שהמכה היתה ששה ימים: 'מהו "חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה"? אמר רבי אבדימי דמן חפה: אותו חשך כפול ומכופל היה. רבותינו אמרו: שבעה ימים של חשך היו. כיצד? שלושה ימים הראשונים מי שהיה יושב וביקש לעמוד עומד, והעומד בקש לישב יושב, ועל אלו הימים נאמר "ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים לא ראו איש את אחיו". שלושת ימים אחרים מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד, והעומד אינו יכול לישב, ומי שהיה רובץ אינו יכול לזקוף, עליהן נאמר "ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים" ... הרי ששה ימים של חשך שהיה במצרים, והשביעי של חשך זה יום חשך של ים, שנאמר (שמות יד, כ) "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה". כך היה הקדוש ברוך הוא שולח ענן וחשך, ומחשיך למצרים ומאיר לישראל כשם שעשה להם במצרים, ועל זה נאמר (תהלים כז, א) "ה' אורי וישעי" וגו'' וכו' (שם). נראה שבאו לומר שמתו בשלושת הימים הראשונים שעליהם נאמר "לא ראו איש את אחיו", ולא בשלושת הימים האחרים שעליהם נאמר "ולא קמו" וגו' (שאולי הם נעשו כדי שאז יכנסו לתוך בתי המצרים ויראו את הרכוש של מצרים כדי שישאילו להם אח"כ, כמו שמובא במדרש [שם] שיש גם טעם כזה, ולכן נעשה שלא יזוזו כלל בביתם. או) שבשלושת הימים הראשונים יש אבלות קשה ('שלשה ימים לבכי' [מו"ק כז,ב]), ולכן אם היו רואים את ישראל באותם שלושת הימים שאחרי שמתו, היו רואים את הבכי של קרוביהם (שהרי חלק מתו בסוף היום השלישי), לכן נעשה לאחר שלושת ימי החושך שבהם מתו גם שלושה ימי המשך של חושך. ומה שמתו במשך שלושה ימים נראה שזה כנגד שמתו על שלא רצו לצאת ממצרים בשל ממונם, לכן רומז בשלוש ליציאה ברכוש ממצרים ולחלקי א"י, לכן פעמיים שלושה ימי חושך, כנגד שני הדברים שמתגלה בהם שלוש; שנאמר לישראל לשאול ולצאת ממצרים ברכוש רב של "כלי כסף וכלי זהב ושמלת" (שמות ג,כב), שזהו שלושה סוגים, וא"י מחולקת לשלושה חלקים (בשמיטה): 'שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן, והגליל' (משנה; שביעית ט,ב). לכן גם שלושה ימים ראשונים של חושך בהם לא ראו שמתו מישראל זה כנגד א"י (שהמתים מתו על שלא רצו לצאת אליה) ועוד שלושה ימים כנגד לקיחת הממון שלזה נכנסו לבתי המצרים, ולכן אז החושך התחזק שלגמרי לא יכלו המצרים לזוז וכך יכלו ישראל לעבור בבתיהם ולבדוק את ממונם. נראה גם שבחושך היה ששה ימים חושך במצרים ועוד אחד (שמשלים לשבעה ימים) על הים, שבים ה' נלחם לנו כך שמרמז על המלחמות שלנו (שבזה ה' נלחם לנו אבל באחרות אנחנו נלחמים [כיון שיש עלינו מצוה, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת השבת והמועד', 'הכוס החמישית']), שזה מרמז שגם זמן ששת ימי החושך במצרים קשור למלחמה, מלחמה על ירושת הארץ, שהרשעים לא רצו לצאת אליה ולכן מתו בחושך; כמו כאן בפס' שנרמז על חמושים ושמתו חמישית, וזה נאמר בהקשר של ההליכה לכיוון ים סוף ("דרך המדבר ים סוף") שבשל שישראל פחדו ממלחמות ה' סובבם והעבירם דרך ים סוף, שם ה' נלחם לנו (שנאמר פס' קודם: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" [שמות יג,יז]). נראה שבחושך היו ששה ימים במצרים ואחד על הים כשיצאו ממצרים, כעין כרמז שבא"י היו שבעה עממין כשאחד מהם (הגרגשי) יצא מהארץ ונשארו רק ששה בארץ (שכך בארץ מצרים היו ששה ימים, וכשיצאו התגלה עוד יום אחד). אולי אפשר גם שנרמז על שמתו במצרים ושיצאו חמושים באותה מילה כדי לרמז שעל כיבוש א"י יש למסור את הנפש, לצאת להילחם בכל לב גם בפקנ"פ (גם אם יהרג [כעין שמתו בחושך]), ולהישען על ה' שיעזרהו תוך הבנה שה' הוא הקובע מי יחיה ומי ימות (כמו שקבע שימותו הרשעים בחושך): 'ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו' וכו' (רמב"ם; הל' מלכים ומלחמות ז,טו). וכן רמז לכך שמי שלא נלחם בכל ליבו (שזהו שיצאו חמושים למלחמה) נחשב כאילו שופך דמים (שזהו כמו שמתו במצרים, וקשור לרשעים – שמתו ברשעותם, שכך במעשה זה גורם להיחשב כרשע שיש בו קשר לשפיכות דמים): 'וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם"; ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", והרי מפורש בקבלה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם"' (שם). אולי יש רמז בפס' שאומר בו על סיבוב למדבר וים סוף ויציאתם חמושים למלחמה, שיש קשר בין מעלת התורה ומלחמה, שמדבר וים מרמזים לתורה. מדבר: ' ... אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו - תלמודו מתקיים בידו; ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו ... אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה' וכו' (עירובין נד,א); ובים יש מים, והתורה נמשלה למים: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א) [וזה "ים סוף" כרמז לסוף שבו הונח משה בתיבה: "ותשם בסוף" (שמות ב,ג), ומשה הוא מוסר התורה]. שכך כרמז שה' נתן לנו את התורה ("ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף") ובה אנו מתחזקים במלחמה, ששם ה' חל על כלי המלחמה שלנו (שכלי המלחמה נרמזו ב-"וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים"), שזהו: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" (תהלים כ,ח) שמזכירים את שם ה' על הרכב והסוסים שלנו (שלא כגוים שבוטחים על הרכב והסוסים עצמם), וזה במיוחד ע"י שלומדים תורה שזה גילוי שם ה', שבכך מחילים במלחמתנו את שם ה', וכך מתחזקים ומנצחים את אויבנו. לכן נאמר בסמוך שמשה לקח את עצמות יוסף: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" וגו' (שמות יג,יט), שמשה מייצג את התורה (שהוא מוסר התורה, ושכינה מדברת מגרונו. וכן ארון יוסף וארון הברית היו הולכים יחד: 'ולא עוד, אלא שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים' וכו' [מכילתא על הפס'], שזה מגלה על חיבור ביניהם), ויוסף מייצג את כח המלחמה החזק של ישראל: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה א,יח), כרמז על הקשר ביניהם (בין התורה והכח להכאת האויב והניצחון עליו). שהת"ח מביאים במעלת התורה שבהם לניצחון במלחמה ולכן היו הולכים להילחם בראש, שלכן מי שנהרג בעי היה 'יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין' (סנהדרין מד,א), שכנראה הלך בראש ולכן הוא שנהרג הראשון, וכן מובא שיהושע היה צריך את הזקנים לכיבוש הארץ ('יהושע על ידי שצרך להם בכיבוש הארץ' [יר' הוריות ג,ה]) וכו' (יש עוד הרבה ראיות בתנ"ך ובחז"ל).